איש השנה בפוליטיקה: דוד ביטן

מקובל לומר שהשמאל הישראלי שולט באיזור חיוג אפס-שלוש, והימין בכל היתר. ספק אם גם זה עדיין נכון. סביב לתל-אביב הליברלית צמחו בעשור וחצי האחרונים ערי ענק, אוקיינוס רחב של בתי דירות. קרוב לחצי מיליון מתושבי ראשון לציון, בת-ים, חולון ופתח תקווה הצביעו בבחירות הכלליות האחרונות, כמעט פי שניים מתל-אביב. והם הצביעו בהמוניהם לליכוד.

בניגוד לקריאות השבר מ"הארץ" או הקריאות האקסטטיות מהאתרים הסרוגים, זו ישראל החדשה. לא כיכר הבימה אלא כיכר קוגל בחולון, לא כפר תפוח אלא כפר גנים בפתח תקווה. מעמד הביניים המתרחב, בחלקו הגדול הדור השני, שני וחצי לעלייה ההמונית ממדינות ערב. זו ישראל הפרברית, שזינקה ברמת החיים, שמחליפה מכונית כל שנתיים אבל לא רואה שום סיבה להחליף את ראש הממשלה.

מפתיע ככל שזה יישמע, היא כמעט ולא זכתה עד היום לייצוג אפילו בליכוד. בנימין נתניהו הגיע מרחביה וגדעון סער מתל-אביב; ישראל כץ וגלעד ארדן מהחינוך הדתי-לאומי; יובל שטייניץ משלום עכשיו, בגין שמיר לבני ומרידור מהמשפחה הלוחמת וסילבן שלום חתך חיש קל להון הגדול של אצולת עיתונות. סיעת הליכוד בכנסת ה-20 היא סיעת הליכוד הראשונה שמעניקה ייצוג אמיתי למצביעי הליכוד. העשירייה השלישית שבה – שנבחרה בקולות מעטים כי איש לא ממש האמין שתהיה לליכוד עשירייה שלישית בכנסת – כוללת מסה קריטית של חברי כנסת בגיל הביניים, שועלי סניפים, עם היסטוריה של פעילות ארוכת שנים בערי הליכוד. דוד אמסלם מירושלים, ז'קי לוי מבית שאן, מיקי זוהר מקרית גת, ירון מזוז מחיפה.

וכמובן ביטן, דוד ביטן. יושב ראש הקואליציה שהחל את השנה הזו דמות כמעט אלמונית, הוא הדמות הפוליטית הבולטת ביותר של תשע"ז. לא רק בגלל סגנונו הפוליטי – היאבקות בסגנון חופשי שהחליפה את הסגנון המקובל עד היום של חתירה שקטה; לא רק בגלל היד הרמה והזרוע הנטויה שאיתן הוא מנהל את הקואליציה, שלידן ניהול הקואליציה של סער, אלקין ולוין נראה סובלני כפסטיבל וודסטוק; לא רק בגלל הקירבה לראש הממשלה ששכרה ישולם, בשוטף פלוס שישים, עם מינויו המסתמן לשר בתחילת כנס החורף. אלא בראש ובראשונה בגלל מי שהוא ומה שדמותו מייצגת.

הימין שמציע דוד ביטן, הימין ששולט בישראל כבר קרוב לעשור, שונה מהותית מזה שמדמיינים בראשם הניצים בויכוח המתיש, הבלתי נגמר ברשתות החברתיות. הימין הזה מת על נתניהו ולא סובל את הערבים והשמאלנים, אבל אינו מושקע יותר מדי רגשית בהתנחלויות או באידיאולוגיה הכתומה. הוא לא כועס על הארץ ולא משיב לו, אלא פשוט לא קורא אותו. לכן ביטן עקף השנה מימין את בנט ושקד כשהוליך את מסע הג'יהאד בתאגיד, אבל ניצב הרחק משמאלם באירועים אחרים. "לא מעניין אותו הליכוד", תקף את ח"כ יהודה גליק בסרט שעשתה עליו ענת גורן. "הוא אדם משיחי והדבר היחיד שמעניין אותו זה הר הבית שלו". לך תעלה להר הבית ותעזוב אותנו, הטיח בו בסצנה אחרת בכנסת.

ביטן הוא הנציג הנאמן ביותר של הדור הראשון של הליכודניקים ששלטון הוא עבורם דבר טבעי. לעיתים נראה שהשלטון עצמו הוא המטרה, לא אמצעי להגשמת מטרות. בסרטה של גורן הוא עסק מאה אחוז מהזמן בהשגת רוב להצבעות, ואפילו לא דקה אחת בשאלה – האם המטרה ראויה לרוב. יחד עם רגב וכמובן נתניהו עצמו במהדורת הקדנציה הרביעית הם ראש החץ במאבק להנצחת שלטון הימין, בלי מה שתומכיהם יגדירו כרגשי נחיתות ומתנגדיהם – כרגש ממלכתיות.

ביטן הוא בדיוק הליכוד שהימין האידיאולוגי בתקשורת ובכנסת משתמש בו כדי לטעון "העם איתנו", בעודו בוחר לשכוח שחלק גדול ממנו תמך ממש לא מזמן בהתנתקות. זה הליכוד שלא זקוק כבר לעלה תאנה קואליציוני משמאל – כי הוא לא חושב שיש לו מה להסתיר – אבל גם לא זקוק בדחיפות לכיפה של הבית היהודי. ביטן ורגב לא חושבים שהציונות הדתית נוהגת בקטר בעודם מצטופפים בקרון השלישי, ואם המפד"לניקים יתעקשו לשבת מקדימה ביטן וחבריו לא יהססו לנשוך את הציונות הדתית בעכוזה.

אומרים שנתניהו הוא טראמפ הישראלי. אבל יכול להיות שדווקא ביטן ראוי יותר לתואר. התבטאות טראמפיסטית היא כזו שנשמעת באוזני הברנז'ה הותיקה כחריקת ציפורן על קלקר, אבל מתקבלת בציבור התומכים כאמת פשוטה, לא מכובסת. משבת תרבות לשבת תרבות, ביטן צבר השנה לא מעט אמירות כאלה: מהכניסה החזיתית בתאגיד ("בדקנו בפייסבוק שלהם והם שמאלנים"), דרך המתקפה על ראשי השב"כ ("הם פחדנים"), הערבים ("שלא יגיעו לקלפי"), ניתוח של רצח רבין ("לא פוליטי") ועד הרגלי פנאי ("הפעם האחרונה שקראתי ספר הייתה לפני עשר שנים"). אתה עוזר לי יותר מדי, אמר לו נתניהו בתחילת השנה. הוא לא חזר יותר על האמירה הזו. וביטן עזר גם עזר, בכל אולפן. יש לא מעט כתבים שהיו שמחים לזמן המסך של יושב ראש הקואליציה.

כשביטן נבחר לכנסת, לפני שנתיים וחצי, הוא הבהיר בראיון הראשון שהוא לא עובד אצל נתניהו ולא יקבל ממנו הוראות. ההתייצבות הנלהבת לימין ראש הממשלה מעידה לא רק על שאיפות ההתקדמות של ביטן אלא גם על הצייטגייסט, רוח התקופה בליכוד. זו הסיבה ששרי המפלגה המבוהלים מיהרו לצאת מהבונקר ולתמוך בנתניהו בסיבוב החקירות האחרונות, רגע אחרי שביטן איים באולפן "נבוא איתם חשבון בפריימריז". פעם שרים איימו על ח"כים בכהונתם הראשונה, ולא להיפך, אבל הזמנים השתנו.

כשנתניהו נבחר לראשות הליכוד, לפני רבע מאה כמעט, הוא דילג על דור הביניים בליכוד ושלח אותו לפנסיה מוקדמת. ביטן ורגב, יחי ההבדל הקטן, מאיימים לדלג מעל שני הדורות שמעליהם במפלגת השלטון. בשנות התשעים הליכוד התנהל על פי ביתן 28. היום הוא מתנהל על פי ביטן אחד.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:

תגובות

0 Comments