האב הרוחני של טראמפ: פרידה מארתור פינקלשטיין

גל של צחוק מתגלגל שטף את מטה הבחירות של שמעון פרס. הוא החל מיושב ראש מטה הבחירות, חיים רמון, והדביק בהדרגה את העובדים, היועצים וגם כמה עיתונאים אובייקטיביים להפליא. זה היה אביב 1996, ערב תחילת שידורי התעמולה. על טלויזיה דלת אינצ'ים וכרסתנית הוקרן בפעם השלישית תוך חמש דקות תשדיר דל-תקציב וקצר מטעם הליכוד, "פרס וערפאת, השילוב הזה מסוכן לישראל". בפעם הראשונה השתעממו במטה. בפעם השנייה חשבו שזו תקלה בשיבוץ. בפעם השלישית פרצו בצחוק: ככה הליכוד רוצה לנצח?

החיוך נמחק במטה העבודה בלילה שבין 29 ל-30 במאי 1996. מסע הבחירות של פרס התהדר במיטב הסוסים המנצחים של המלחמה הקודמת: הוא הקרין תשדירים סאטיריים מתוחכמים עם רמי הויברגר, שיעמם עד כלות עם נאומים ממלכתיים של המועמד המקשיש, והכין עשרות תשדירים. הליכוד, לעומתו, הצטייד בנשק האמריקני החדיש של ארתור פינלקשטיין ונצמד בהוראתו לשלושה מסרים פשוטים: פרס שמאלני, פרס שמאלני מאוד ופרס שמאלני מדי.

האיש שאחראי לבחירת המסרים, הפשטתם עד לרמה של טיפשות ונעיצתם במוחו של הבוחר, נהג להתאכסן במלון המלך דוד תחת שם בדוי ולהיכנס מהשער האחורי. איש לא ידע כשארתור פינקלשטיין הגיע ארצה לראשונה ואיש לא הבחין כשחמק, יומיים תמימים לפני יום הבוחר. סיימתי את מלאכתי כאן, בישר למועמד נתניהו ולמנכ"לו הצעיר ליברמן. אתם תנצחו בפער של קצת פחות מאחוז. בעשר בערב, כשהמדגמים בישרו על תוצאה הפוכה, ליברמן צלצל לפינקלשטיין בדאגה. לא לדאוג, השיב היועץ. אז ליברמן לא דאג.

"הוא גרם ליועץ האכזרי של קלינטון, ג'יימס קרוויל, להיראות כמו מרי פופינס", אמרו על פינקלשטיין בשנות התשעים. זה היה העשור שלו. הוא המליך נשיאים, ראשי ממשלה וסנאטורים גם שני עשורים לפני ושניים אחרי, אבל שיא עידן הטלויזיה היה גם פסגת חייו. בחודש שעבר, כשנתניהו הגיע לפסגה מדינית בהונגריה, שלושה מחמשת המנהיגים שם זכו בבחירות אחרי ששכרו את שירותיו של פינקלשטיין.

בחירות 1996 בישראל היו הגיחה המשמעותית הראשונה שלו מעבר לים. ייבואו לכאן היה המקבילה הפוליטית לפער ארביטראז' בבורסה: הוא היה היועץ האמריקני היחיד בבחירות שהתנהלו בסטנדרטים של שנות השבעים. "כשאתה מזמין סקר ממישהו שאיננו ארתור", אומר ראש מטה שר הביטחון שרון שלום שעבד איתו למעלה מעשור, "אתה מקבל כעשרים עמודים במקרה הטוב. מארתור קיבלת אלף. אותו לא עניין כמה מנדטים יש, או מה הציבור חושב, אלא מה עומד מאחור, ועל איזה כפתור ללחוץ. כשמטוס מאבד גובה, אתה רוצה לדעת באיזה גובה אתה, או לבדוק לעומק מה הסיבה לכך? ארתור היה שם כדי לאתר את הסיבות".

טיפש או מושחת

כמי ששלט בערך בחמש מילים בעברית (ושתיים ברוסית, מוסיף שלום: "נייט", ו"דא"), הוא הפקיד את מלאכת בחירת המילים בידי מקומיים. אבל את המסר הוא קבע. בבחירות 2009, אחרי מבצע עופרת יצוקה, הוא הפך את ליברמן לממליך המלכים עם הססמא "בלי נאמנות אין אזרחות". סקרי העומק שלו גילו שהציבור כועס; שאלה ספציפית גילתה שהבוחר כועס במיוחד על ערביי ישראל; ומחקר נוסף גילה שליברמן נתפס כאיש המתאים לטפל בכך. בינגו, בום, חמישה-עשר מנדטים.

"לארתור הייתה יכולת מדהימה, בזכות המספרים שלו, לזהות ממרחק של 12,000 קילומטר את הבטן של הישראלי", מוסיף שלום. "תקווה, כעס, אהבה, נקמה – אלה החומרים שמהם הורכבו מסעות הבחירות שלהם".

לא קם יועץ אסטרטגי אכזר ממנו כלפי השמאל. הוא היה פטיש, וכל המועמדים השמאלנים נראו לו כמסמר. "זיהיתי חמישה ביטויים בלבד שהוא משתמש בהם", אבחן פעם חוקר, "אולטרה-ליברל, סופר ליברל, ליברל להחריד, ליברל טיפש וליברל שלא ייאמן".

השליטה המופלאה באקסל ובפטיש הביאה לו הישגים מדהימים סביב העולם. בגיל 26 הוא הפך את רונלד רייגן משחקן קולנוע למועמד לגיטימי לנשיאות; הוא הפך את ג'סי הלמס להיות הרפובליקני הראשון שצפון קרוליינה שלחה לסנאט מאז המאה ה-19; רפובליקני אחר סגר בזכותו פער של שישים אחוז באמצעות מסע בחירות אכזרי שהתמקד במחלתו המתפתחת של המועמד המתחרה. בארץ הוא היה הראשון שעמד על האבחנה הגאונית בפשטותה שהקרב בין ימין ושמאל הוא בעצם בין "יהודים" ו"ישראלים". השמאלנים לא ראו בו פינקלשטיין אלא פרנקנשטיין: דמות שמגיחה מהדמדומים, זורעת הרס וגודעת חיים פוליטיים של ליברליים לאורך ולרוחב העולם.

"מאשימים אותי שאני מריץ קמפיינים מפלגים", אמר בימים שבהם עוד נהג לדבר בפומבי. "מודה באשמה: כל עוד יש יותר רפובליקנים מדמוקרטים ויותר שמרנים מליברלים, אמשיך לעשות זאת". היו פעמים שפספס בהערכות על גודלם של שני המחנות: כך היה ב-2012, כשתחזיתו הבטוחה-בעצמה על ניצחון רומני על אובמה הובילה את נתניהו להרפתקה האומללה של התערבות בבחירות לטובת המועמד המפסיד. שבועיים קודם לכן, בפגישה חשאית בניו-יורק, הציג לנתניהו וליברמן סקר שריצתם המשותפת תניב 45 מנדטים. נתניהו היה הולך על האיחוד בכל מקרה, אבל התחזית המנופחת פגעה בתדמיתו כנביא המספרים. פתאום הוא עצמו היה הקורבן של קמפיינים שליליים. יומיים לפני בחירות 2013 חזר הביתה, כהרגלו בקודש, אבל זו נראתה כנטישה טרם קרב יותר מאשר מסע נצחון שאנן הביתה.

פינקלשטיין הריץ כל ימיו קמפיינים פרועים, לא מועמדים פרועים. לכן, ספק אם היה מאושר במיוחד מהמועמד טראמפ, אבל כשמביטים במסרים החדים של הנשיא ה-45 ("פייק ניוז", "לכלוא את הילרי" ועוד); באופן שבו הם חוזרים; בחידוד האובססיבי של העימות בין ימין ושמאל – כשרואים אותם רואים את מורשת פינקלשטיין, רק על אסיד.

הוא עצמו ראה את זה בא, כנראה. ב-2003, כששרון הביס את מצנע, סיכם את הבחירות במילים "כשאתה נותן לאנשים לבחור בין הטיפש למושחת, הם יבחרו במושחת". ושנה אחר-כך, בראיון ל"מעריב", אמר: "הילרי קלינטון היא מועמדת החלומות של הרפובליקנים".

הוא היה גאון שהקדים את זמנו. אבל אז הגיע זמנו, ואז זמנו עבר.

 

עוד על פינקלשטיין, מתוך "שש עם עודד בן עמי" השבוע:

 

(פורסם ב"מקור ראשון")

 

שתף:

תגובות

Comments are closed.