האם אבי גבאי בדרך להדחה כמו כל קודמיו?

בבוקר שאחרי נצחונו המזהיר של אבי גבאי בבחירות לראשות העבודה שוחח המפסיד עמיר פרץ עם מכר מחוגי המפלגה. פרץ התעניין בדבר אחד: האם יש אפשרות חוקית לקיים עוד פריימריז לתפקיד היו"ר לפני הבחירות הכלליות.
מה שנראה דמיוני בקיץ נתפס פחות דמיוני בחורף. הגוף של מפלגת העבודה מאיים לדחות את ההשתלה הנועזת שעבר. מאז נבחר, גבאי כפר בשלושת עיקרי האמונה: הוא קרא תיגר על עקרונות המפלגה, הביע חוסר אמון במוסדותיה והצהיר שהגאולה השלטונית לא תבוא ממצביעיה.
כרגיל בפוליטיקה, מבחן התוצאה איננו החשוב ביותר; הוא היחיד. כל עוד הוביל בסקרים על לפיד עם למעלה מעשרים מנדטים, מוסדות המפלגה אפשרו לו לקבל חוקה ריכוזית, כמעט חסרת תקדים ובלעו ארבעה שיריונים לבחירתו הבלעדית. חברי הכנסת הבליגו על השלכתו-למעשה של זוהיר בהלול, על הכפירה ברעיון פינוי ההתנחלויות ואפילו על האמירה שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים.
כדרכה של מפלגת העבודה, יש כאן מקרה יחידאי שבו לא האדם יורק לבאר ששתה ממנה, אלא הבאר יורקת על השותה. הסקרים שמנבאים ירידה עקבית ותלולה, מ-16 מושבים בחדשות 2 ועד 12 בסקר מקור ראשון, כבר מתנפצים על לשכת היו"ר. גבאי הצליח לשכנע את מצביעי השמאל שהוא איש ימין, אבל את הימנים, לצערו, לא הצליח. האיש שהצליח ביולי להוציא את יאיר לפיד משיווי משקל עד בואכה היסטריה, חזר בינואר לממדי הרצוג פלוס מינוס. יו"ר העבודה הקודם רשאי לראות את עצמו מופלה לרעה: הוא הודח בבושת פנים אחרי שהשיג 24 מנדטים סמי-היסטוריים, ואילו יורשו מביא הרבה פחות.
אלה החדשות הרעות. החדשות הרעות יותר הן שלא בטוח שזה הסוף.
גלריית המשוריינים, מאשכנזי ועד גנץ וכל מה שבאמצע, לא תמהר להשתריין במפלגת העבודה, ותעדיף את יש עתיד, שבה יש הרבה יותר מקום והרבה פחות תככים. וגם ציפי לבני, לא הסחורה הלוהטת בשוק בימים כתיקונם, יכולה לגרום נזק. הסקרים הפנימיים שערכה, כדרכם של סקרים פנימיים, מעידים שעזיבתה תגרע מהעבודה שישה-שבעה מנדטים. גם אם המספר האמיתי הוא חצי מכך, זו עלולה להיות מכה קשה. לבני מסתובבת בדיכאון בשבועות האחרונים (לא שקודם היא הייתה מהפכה של שמחה). היא מרגישה שגבאי לא סופר אותה, אידיאולוגית ואישית. בבחירות הבאות תנחת אולי בקן חדש.

פעמיים, בוסקילה
נסיונות ההחייאה של זהבה גלאון עלו יפה: חמישה מועמדים, אחד לכל מנדט, הודיעו עד עכשיו על ריצתם לראשות המפלגה, לא בועידה של אלף איש אלא בקרב עשרים אלף מתפקדים, אולי אפילו יותר.
האם גלאון הצליחה יותר מדי? המסר שלה בבחירות מורכב: להתחדש – אבל לא יותר מדי. היא מעוניינת בפריימריז פתוחים, אך כאלה שיובילו לאותה התוצאה כמו הסגורים – כהונה שלישית שלה כיושבת ראש המפלגה.
אילן גילאון שמתמודד מולה לא מספיק ממסדי כדי לזכות בקולות הישנים ולא מספיק מהפכן כדי לגרוף את החדשים. היריבים הקשים הם תמר זנדברג, חברת הכנסת הצעירה אך מנוסה, ואבי בוסקילה, המועמד המוביל לתואר "הבנט של השמאל". זנדברג צברה כוח משמעותי במוסדות המפלגה, ונהנית גם ממפקד משמעותי.
בוסקילה עשוי מהרכיבים הנכונים: מזרחי, קצין קרבי במיל', גיי, מנכ"ל שלום עכשיו. הוא נראה כאתגר רציני לאבי השני במחנה, אבי גבאי.
אבל יש כמה הבדלים מהותיים מהתחייה שפקדה את הבית היהודי. בנט השתלט על המפלגה לפני חמש שנים הודות למפקד המוני של קרוב לשמונים אלף איש; מרצ היא אותה מרצ עם אותם חברים כבר שנים. מפקד הבית היהודי שחרר אנרגיות אלקטורליות של ציבור גדול שהיה כלוא במפלגה קטנה ועבשה. מרצ, בעדינות, לא סובלת לאחרונה מצמיחה דמוגרפית או רנסנס רעיוני.
כדרכה, גלאון מסתערת על המשימה. אבל מי שהאזין היטב לבעלה, פסח, או לדברי שנשאה, הבחין גם במרירות. שולמית אלוני הודחה בבושת פנים מהמפלגה ולא סלחה ליוסי שריד עד יומה האחרון. שריד עצמו עזב עשור אחר כך בלי להביט אחור וכתב שיר נקמני שבו השווה את חבריו ל"חמורים נוערים. בוסקילה נחשב לאיש אמונה של גלאון ולא טרח להודיע לה שהוא מתמודד על ירושתה, עד כדי כך שבמרצ נפוצו שמועות שווא שהוא מועמד קש שלה. אם ירצה, יש לו כבר ססמא: אחרי פעמיים, בוסקילה.
 

פאתוס והיסטריה

כבר מזמן לא כינה יושב ראש המפלגה הדתית לאומית את דברי אחד מחשובי הרבנים במגזרו כ"חוצפה". מאז הבחירות האחרונות נפתלי בנט מקפיד בכבודה של ההנהגה התורנית הדתית-לאומית. אבל ההצהרות של הרבנים אבינר ואליהו נגד הרמטכ"ל ("לפטר אותו" וצה"ל ("לא להתגייס") עוררו את חמת זעמו.

אצל בנט מדובר באותה דילמה קורעת קרביים ומנדטים שטרם הוכרעה: האם הוא מוותר על הבסיס הפוליטי כדי להסתער על הציבור המסורתי חילוני, או להפך. כשהיה חזק בסקרים ערב בחירות 2015 הוא התנהג כמו הקבצן שאמר שאם יהיה רוטשילד הוא יהיה יותר עשיר מרוטשילד, כי גם ימשיך לקבץ נדבות. עם 16 מנדטים בסקרים הוא נרתע מהיפרדות מתקומה והחרד"לים. זה נגמר במחצית מהמספר הזה.
עכשיו קשה לו יותר לוותר על האגף התורני, כי לא מסתמנת נהירת ענק מהליכוד לכיוון בנט ושקד. האם הם משקולת שמונעת את ההמראה, או שטוב מנדט מבית אל ביד משניים על העץ באשקלון? יו"ר הבית היהודי מתקשה להכריע בעצמו, וההוכחה היא ראיון שהעניק שלשום ובו התנצל, אמנם באותיות קטנות ובשולי ראיון, על האמירה נגד הרב אליהו.
יש עוד משהו: בנט זנח לפי שעה את החלום לרוץ לראשות הממשלה, והוא מתמקד במטרת ביניים שאפתנית אחרת: תיק הביטחון. מעבר לעמדה העקרונית שלו בעד הרמטכ"ל איזנקוט, חשוב לו לבדל את עצמו מאלה שמובילים מתקפה רטורית נמשכת על המטה הכללי.

הרי החדשות: הצבא הוא מכונה גדולה ומגושמת, וכדרכם של גופי ענק הוא גם מבצע טעויות בסיטונות, לא מזדון אלא מאדישות ותום-לב. זה לא אישי ולא אנטי דתי. הרמטכ"ל הנוכחי ודוברו משקיעים משאבי זמן בלתי פרופורציונליים, אולי אפילו מוגזמים, בניסיון לעקוב אחר עלוני השבת, לתדרך עיתונאים דתיים ולעסוק בהרגעת אגפים מעלי אבק של הצבא כמו חיל החינוך. ככה לא נראה רמטכ"ל עוין וצבא שוחר החלנה.

למשמע ההתלקחות התקופתית בין רבנים וגנרלים אפשר להתרשם בטעות שצבא ההגנה לישראל משקיע את רוב זמנו בשירת נשים, הדרכה חילונית והעמדה לדין של חיילים שירו למוות במחבל מנוטרל בחברון. ספק אם כל הפעילויות האלה, שנויות במחלוקת ככל שיהיו, מפרנסות אפילו אחוז מסדר יומו של הרמטכ"ל. יש משהו מטריד מאוד, מטריל מאוד, בהתמקדות האובססיבית בשורה של עניינים שוליים. הווליום ההיסטרי של הויכוח מעורר חשד שלמישהו קצת משעמם: אין פינוי יישובים ברקע, המבצע האחרון התקיים כבר לפני ארבע שנים, אז לוקחים זבוב ועושים ממנו פיל. את הדיון על סירובי פקודה, הדרישה לפיטורי רמטכ"ל ובעיקר את הפאתוס הקדוש, ההיסטרי, כדאי לשמור לאירועים קצת יותר רציניים.

(פורסם במקור ראשון)

 

 

שתף:

תגובות

Comments are closed.