ההכרעה של גנץ מתקרבת: רשימה עצמאית או שריון?

ההתלבטות של בני גנץ על כניסה לפוליטיקה נכנסה לא מכבר לשנתה הרביעית. זו תהיה גם השנה האחרונה. מעבר לחגים חוזרת הכנסת ואחרי שתחזור תחל ההתנעה לקראת בחירות.

הסיבה העיקרית שבגינה הרמטכ"ל לשעבר מתלבט ממושכות היא שהוא אינו מצוי בטמפרטורת הרתיחה שמאפיינת בדרך כלל גנרלים שמכוונים הכי גבוה שאפשר. לא סכין בין השיניים אלא מחשבה בראש. כמו שאמר רבין, מבחינתו זו אופציה ולא אובססיה, ובניגוד לרבין הוא באמת מתכוון לכך.

כמי שהעביר ארבעה עשורים הרחק מהמשפחה, גנץ ירצה להקריב עוד עשור כזה רק בעבור תפקיד משפיע מאוד, ו"מאוד" מתייחס לכל הפחות לתפקיד שר החוץ או הביטחון. הוא לא ייצא להרפתקאה רק כדי לתקן את מערכת החינוך או להיות חבר כנסת זוטר. ניסיון העבר וסקרי ההווה מלמדים שהמקום השני במפלגת מרכז-שמאל אינו מקרב אותך לאזורים הגבוהים, דלילי החמצן. גם אם לפיד או גבאי יזכו לעשרים מנדטים, ואפילו אם ייכנסו לממשלה, הם ייקחו את התפקיד הבכיר ויותירו לבאים אחריהם תיקים בינוניים, לכל היותר.

ההתבטאות של גבאי בשבוע שעבר נגד ישיבה בממשלה עם נתניהו מגבירה את הסיכוי שהעבודה תשב באופוזיציה, והיחסים העכורים של לפיד עם ראש הממשלה ועם החרדים לא תורמים לתסריט של ממשלת ליכוד-יש עתיד. הדרך הארוכה-קצרה אל שולחן הממשלה עוברת בהקמת רשימה חדשה.

אבל האם גנץ בנוי נפשית למחירים הכבדים של עמידה בראש? בציבור הוא פופולרי מאוד, בוודאי יותר מכל פוליטיקאי אחר במרכז-שמאל, אבל יש גם כמה אותות אזהרה. לארבעה מכל עשרה ישראלים אין דעה לגביו. ההסבר הוא שרבים זוכרים את גנץ מתפקידו כרמטכ"ל, אולי הפופולרית במשרות ישראל, אבל הם לא יודעים את דעותיו. ברגע שיפתח את הפה, לא משנה מה יגיד, הוא יחטוף. כשגנרל עובר לפוליטיקה, כל יום מגרד ממנו עוד שכבה דקה של דקרון בצבע זית.

הקולות שנשמעים מסביבת גנץ הם של הקמת מפלגה חדשה. אחרת, לשם מה הוא זקוק לזמן, כפי שטוענים מקורביו? כדי לקבל שריון אין צורך בזמן, רק במסרון אחד לגבאי או לפיד. ככל הידוע, בסביבתו כבר עמלים על המהלכים הטכניים הסבוכים הכרוכים בהתנעת רשימה כזו.

הקמת מפלגה היא גם המשך המו"מ באמצעים אחרים. אפילו חמישה-שישה מנדטים בסקרים הם סחורה שראשי העבודה ויש עתיד יסכימו לקנות כמעט בכל מחיר.

ויש עוד אפשרות, שכרגע היא היפותטית לחלוטין ונתניהו גם הכחיש אותה בזעם, אך מתאימה לו מאוד: מה יקרה אם ראש הממשלה יציע לגנץ את תיק החוץ, במינוי אישי? זו תהיה מכה אנושה, אולי מכת מוות, ליריביו מהאופוזיציה, בבחינת "שניים רבים והשלישי לוקח". זו תהיה מהלומה גם לבכירי הליכוד, הפרד ומשול שימנע מנתניהו אפשרות למרד פנימי. ואם נתניהו יציע רק את התיק בלי מקום בכנסת, הוא גם ימנע את האפשרות של הכנסת סוס טרויאני שידיח אותו, אם יוגש נגדו כתב אישום. על פי תגובתו של נתניהו ("השקפותיו רחוקות מהשקפות הליכוד"), אין תסריט כזה בינתיים.

פחות תככים, יותר משטרה

שאלת זהותו של המפכ"ל הייתה מכריעה אולי, לפני שנה, בעיצומן של חקירות נתניהו. אבל עם פרוץ תשע"ט ההחלטה על החלפתו רוני אלשיך כבר הרבה פחות משמעותית לכל המעורבים. הרב-ניצב הבא לא יוכל להאיץ או לעצור את חקירות נתניהו, כי כבר כמעט לא נותרו כאלה. עגלת החשדות העמוסה מקרקשת עכשיו באיטיות משוועת אל תחנתה הבאה: פרקליטות המדינה. לוח הזמנים הנוכחי מבטיח שעד שתגיע לבית המשפט תסתיים כבר תקופת הצינון של אלשיך והוא יוכל לרוץ לפוליטיקה.

כהונת אלשיך הסתיימה פעמיים: ראשית, ב-14 באוקטובר אשתקד, כשלשכת נתניהו תקפה אותו חזיתית. "מאז שהיועץ הפוליטי ליאור חורב מונה ליועץ חיצוני של המשטרה בעלות של מיליונים על חשבון משלם המיסים וללא מכרז, ההדלפות הלא חוקיות הפכו לצונמי. הציבור כבר מזמן הבין שיש כאן מסע ציד". מינוי חורב אכן היה הזוי ולא ראוי, אבל המתקפה של נתניהו על אלשיך הייתה צפויה: פוליטיקאים נחקרים תמיד מבקשים לשכנע את הציבור שמתנהלת נגדם רדיפה.

אלשיך נפל לבור. הפעם השנייה שבה הסתיימה כהונתו הייתה ב-7 בפברואר השנה. דווקא בשבוע שבו התפרסמו המלצות המשטרה הוא העניק את הריאיון הבלתי נשכח ל'עובדה' שבו מילא את התפקיד שאליו לוהק בידי נתניהו: האיש שעושה הכול להפילו. אלמלא דיבר כפי שדיבר, ארדן היה מתקשה שלא להאריך את כהונתו. לכך, בין השאר, רמז אמש ארדן כשהסביר את החלטתו לא להאריך את כהונת אלשיך: "היו למפכ"ל ולי גם חילוקי דעות והיו גם הבדלי גישות בסוגיות מהותיות וכבדות משקל שהייתה להן השפעה ניכרת על אמון הציבור במשטרה. נמנעתי כידוע כמיטב יכולתי לתת פומבי למחלקות גם במחיר ביקורת מהמחנה שלי".

אלשיך קיבל משטרה חולה, מסוכסכת ונחקרת והוא מחזיר אותה, למרבה הצער, במצב תדמיתי דומה. מחליפו, יורם הלוי או צ'יקו אדרי (ובסבירות נמוכה יותר דוד ביתן), יצטרך לחזור ליסודות: פחות תככים. יותר משטרה. פחות דברור, יותר שיטור. 

ש"ס וחשבון אוסלו

הרבה דברים שקרו השבוע לפני 25 שנה נראים היום דמיוניים: לחיצת יד בין ראש ממשלה ישראלי ובין יאסר ערפאת; רוב פרלמנטרי מוחלט לשמאל, אפילו בלי המרכז; אבל הפרט המדהים מכולם הוא הרכב  הקואליציה: עבודה, מרצ וש"ס.

קהל הבוחרים של ש"ס היה – ועודנו – הימני ביותר בישראל. מאות אלפי מצביעיה לא מאמינים בשלום ולא מאמינים לערבים. שיעור החרדים הספרדיים התומכים בעמדות יוניות נמוך אפילו משיעור הדתיים לאומיים התומכים בכך. אבל המפלגה שהייתה אז בת תשע בלבד הדהימה את הציבור החרדי ואת המערכת כולה כשנכנסה לממשלה של רבין. גבו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה כה רחב וסמכותו כה מוחלטת, שהיא אפשרה לדרעי לדלג מעל ההתנגדות החרדית-אשכנזית של הרב שך והקלה על כאבי הבטן של המצביעים. הם העריצו את מרן יותר משתיעבו את שולמית אלוני ויוסי שריד. השמאל קיבל רוב יהודי במיקור חוץ.

אפילו הזמן הרב שעבר לא השכיח את עצמת ההתנגשויות בעידן אוסלו. מיליוני מילים נשפכו על קרבות הרחוב בין ימין ושמאל, אבל זו רק חלק מהתמונה. הקואליציה תפרה בתפרים גסים גדול תורה ספרדי חרדי מירושלים ומפלגה אפיקורסית-חילונית מתל אביב, ואלה חישבו להיקרע מדי יום. שולמית אלוני הצהירה שלמען השלום תחבוש שטריימל, אבל מגבעת הראשון לציון הייתה גדולה עליה. ש"ס הייתה חזקה מספיק, והמגעים עם הפלסטינים מפתים, מספיק כדי שאלוני תתפוטר מתיק החינוך. בבחירה בין מרצ וש"ס, היה די ברור את מי העדיף רבין.

והעימות הנוסף, החשבון שטרם נשלם, הוא בין המתנחלים והש"סניקים. תומכי ההתנחלות תיעבו את ממשלת אוסלו וראו בדרעי את האחראי הראשי לכך. הש"סניקים, מצידם, ראו את המתקפות מימין כהמשך הדיכוי האשכנזי השנוא, הפעם לא כאלה עם כיפות שחורות אלא עם כיפות סרוגות. הישיבה בממשלת אוסלו לא הייתה רק בחירה טקטית אלא גם נקמה אסטרטגית. זה הגיע עד לעימותים אלימים תחת ביתו הישן של הרב עובדיה. ככל הידוע, הוא סבר שההפגנות קיצרו את ימיה של רעייתו מרגלית. על פי ההיסטוריה, המפגינים סברו שישיבת ש"ס בממשלה תרמה לקיצור ימיהם של ישראלים רבים.

הימין האידיאולוגי סירב להכיר בעובדה שיש ציבור ענק שארץ ישראל חשובה לו, אבל בטמפרטורת החדר. בניגוד לציפיות, ש"ס לא שילמה שום מחיר אלקטורלי על שנות אוסלו: היא זינקה לעשרה מנדטים ב-1996, ול-17 אחרי שנמנעה בהסכם חברון. ההתנתקות, שנולדה בליכוד, הייתה המשך טבעי, כי אם ש"ס יכולה לחיות בשלום עם יציאה עזה, הליכודניקים יכולים לחיות עם פירוק היישובים היהודיים מסביב לה.

הבית היהודי של בנט, שמנסה לשווק את ערכי המתנחלים באריזה חדשה, כמו שעשתה בזמנו ש"ס עם היהדות הספרדית, הוא המשך המאבק ההוא. אין פלא שהמהלך הגדול הראשון של בנט היה ללכת לקואליציה עם מפלגות מהמחנה השני ולזרוק את ש"ס מחוץ לממשלה. היה שם גם חיקוי מסוים לדרעי של 1992 עם קורטוב של שמחה לאיד. גם כאן, טקטיקה פוליטית הלכה יד ביד עם ניחוח של נקמה צוננת, שחיכתה בדיוק עשרים שנה.

השנים והישיבה הממושכת יחדיו עשו את שלהם: חלומות הגדולה של ש"ס על הנהגת המדינה עלו בעשן והאיבה שכחה מעט. זה קורה בעיקר מסיבות פרקטיות: הרומן הקצר עם מפלגות מחוץ למחנה לימד אותם דווקא שהאינטרס הפוליטי מחייב את שני הצדדים ללכת יחד.

 

שתף:

תגובות

Comments are closed.