היום היית הופך ויראלי, דוקטור: מכתב לעזריאל קרליבך

לכבוד עזריאל קרליבך,

תל-אביב

 

מר קרליבך היקר.

אני מקליד אליך את המכתב הזה. המילה הזו אולי איננה מוכרת לך, כי באה לעולם הרבה אחרי לכתך, יחד עם המילה "מבזק" והמכשיר שאפשר להניח בכיס המקטורן ולכתוב עליו מאמרים שלמים. בעצם, גם מקטורן כבר אין. עיתונאים אינם הולכים בימים אלה לעבודתם בחליפת שלושה חלקים. הם יושבים באולפן עם ז'קט ועניבה אבל לובשים ג'ינס תחת השולחן.

לבד מזאת הכל כשהיה, אבל אחרת. העיתונות בזויה אבל נחשקת. אזרחי ישראל מביעים בה חוסר אמון מובהק אבל צורכים אותה בשקיקה יותר מבכל מדינה אחרת. לולא החזיקו בעקשנות באמונה היהודית כל כך בכוחה של המילה לייצר מציאות, ספק אם היו זועמים כל כך על יצרני המילים. כמה מילים עפות מעל ראשינו, דוקטור קרליבך. זוכר איך התגאית במעריב על ארבעת עמודיו, מספר חסר תקדים עד אז בדברי ימי פלשתינה? עיתונך שהתפרסם היום, 21,523 במספר, כולל בערך פי מאה עמודים.

אולי כי בניגוד להספדים, לא מוסד העיתונאי מת אלא מוסד העורך. מלאה הארץ עיתונאים והתרוקנה מעורכים עם טוש אדום ומספריים. הכל שדיר וכתיב.

הכל כשהיה, אבל אחרת: מהדורות הערב, שהחליפו את עיתוני הערב, עדיין מטלטלות ממשלות. העיתונים והמפלגות עדיין קשורים קשר הדוק אבל היום לא לפוליטיקאי יש עיתון, אלא לעיתון יש פוליטיקאי. העיתונות כבר אינה הצופה, כשם העיתון העברי הראשון שבו כתבת. היא הפכה לשופט ולאוהד, ולעתים אפילו יורדת למגרש ומצטרפת לאחת הקבוצות. יש הטוענים שעכשיו היא הגיעה לשלב הכדור, שפוליטיקאים בועטים בו.

נערי העיתונים שצעקו בגרון ניחר את הכותרות הראשיות פרשו ואיש לא החליף אותם. מי בכלל מחכה עכשיו לבוקר כדי לדעת מה קרה אמש? העיתונאים בשנת השבעים לישראל עסוקים בלנבא מה יהיה מחר, כי הדיווח על האתמול נשדד מהם בידי תקשורת מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים. כן, זה קצת מוזר דוקטור קרליבך, אבל כשכתב יוצא היום לסקר אירוע, עד שישוב ממנו כבר התיישן האירוע והתייתר הכתב והקורא עבר הלאה.

העיתונות קורסת ברחוב ופורחת בפוליטיקה. המדינה הזו, שנהרתה במאמר עיתונאי וראש ממשלתה הראשון היה עיתונאי, בוחרת בהם בהמוניהם לכנסת. אחד מכל שמונה נבחרים משך פעם בעט או אחז במיקרופון.

זוכר את ההונגרי הצעיר למפל, הצעיר הגוץ שמינית למזכירך כי כל קודמותיו התאהבו בך נואשות ונמאס לך מהסיבוכים שנגרמו לך? אז הוא כיהן כסגן ראש ממשלת ישראל. בנו, שטוריו מכרו כל כך הרבה עותקים של מעריב מוזכר עכשיו נכבדות כראש הממשלה הבא. והכי מוזר, לא תאמין: יריבו הגדול טוען שלפיד, דור שלישי למעריב, בכלל נתמך בידי הנכד של מוזס. לא משעמם פה, דוקטור.

 

אבקש לנחם אותך: גם למוזסים לא חסרות צרות.  המשפחה שאת עיתונה נטשת כבר סלחה. אויבים חדשים השכיחו ממנה שנאות ישנות. ואיזו שנאה מפוארת זו הייתה: עוד הרבה שנים אחרי לכתך, כשאירעו תאונות או פיגועים ברחוב הנושא את שמך, כתבו בידיעות "סמוך לרחוב לינקולן" או "ליד השוק הסיטונאי". הכל, רק לא להזכיר את השם קרליבך מעל דפי העיתון שנטשת. הפעם הראשונה שבה הזכירו ב"ידיעות" את גשר מעריב הייתה כאשר פוצץ לפני כמה שנים בטקס חגיגי. אפרים קישון, העולה הצעיר עם המבטא הנורא שהבאת לכתוב בעיתון בטח היה כותב על הטקס המגוחך ההוא פיליטון נפלא.

גם ההסתבכות הפלילית האחרונה שמערבת ראש ממשלה ואת הנכד של יהודה מוזס, לא תפיל אותך מכיסא העץ שהבאת איתך מגרמניה למבצרך בחדר העבודה בתל-אביב. הרי אתה היית הראשון שהתייצב חזיתית מול המוזסים. בגיליונו הראשון של מעריב כתבת: "למה יצאנו מידיעות? כי אנחנו עיתונאים, לא לבלרים. בעיתון נעשו דברים נגד רצוננו, נגד מצפוננו". וחברך למערכת שלום רוזנפלד הסביר: "כמו שיש בותיקן אינדקס של ספרים שמותר ואסור, כך היה אצל מוזס אינדקס של אנשים שמותר ואסור לכתוב עליהם. מוזס לא היה לו פרינציפ פוליטי, הוא לא רצה לכוון את העיתון ימינה או שמאלה או למרכז. הוא ניסה למנוע ביקורת על עסקים שמפרסמים בעיתון. הוא בא עם איזה עיפרון אדום עובר על עמודים ואומר: את זה אני מבקש להוציא".

 

אמנם רקדת עם המילים ואלס איטי, מערב ועד ערב, והיום זה סטפס מסחרר בין פוש לפוש, אבל דומני שהיית מסתגל בקלות לקצב החדש. הרי אתה זה שהביא לעיתונות העברית את בשורת הניו ג'ורנליזם. כפי שמעריציך תיארו אותך, היית הראשון שבמקום לדווח על גשם שירד בתל-אביב סיפרת לקוראים "נרטבתי ואני נרגז". כי כדי שמילים יישארו חיות הן אינן יכולות להיות יבשות.

לא היית מהאובייקטיביים: כשזעמת על הסכם השילומים הפך מעריב למפלגת אופוזיציה שטלטלה את ממשלת בן-גוריון. ההשקפה הימנית שלך, כמו שקוראים לה היום, כמעט נכחדה מהעיתונות העברית בשני הדורות שאחריך, אבל דומה שהיא חוזרת לחיים בכוחות מחודשים.

אם לסכם: בשנות השישים היו מצטטים אותך, בשנות השמונים לועגים לך על הכתיבה הפטריוטית בגוף שני רבים; בשנות האלפיים לא היו יודעים מי אתה. אבל היום נראה לי בכנות שהיית הופך לויראלי. זה לא עלבון נגיפי, להפך; בעיתונות של היום זו הגדולה שבמחמאות.

כך למשל כשכתבת ב-1955: "לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך בינינו לערבים, אלא הפסיכולוגיה האיסלאמית. בין עולם האיסלאם לעולם המערב, אין אף מילה משותפת, לא הייתה ולא תהיה. עם הכול אתה יכול לדבר 'ביזנס', אפילו עם השטן, אך לא עם אללה… אנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הוויכוח לסכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה. כיבוש בכוח החרב בעיניהם, בעיני האיסלאם איננו עוולה, להפך. דאגה לפליטים, לאחים מנושלים, איננה מתחום עולם מחשבתם. אללה גירש, אללה ידאג. על-ידי מה שאנחנו מתדיינים עמהם על בסיס מושגים מערביים, אנו מלבישים פראים גלימת צדק אירופית. במקום להזעיק את עמי העולם, אנו מרדימים אותם. זהו יסוד טעותנו, ולעניות דעתי, סוד בדידותנו וכשלונותינו. האמת היא שהאויב הוא רוח האיסלאם. הוא המוקש הטמון לשלום תבל, וכל עוד לא נתאמץ ולא נצליח להנחיל לעולם החופשי את הידיעה הזאת, נהיה אנחנו תמיד הקורבנות הראשונים של "אי ידיעתו".

כן כן כבודו, הכל כשהיה, ואולי לא אחרת.

ועל הודו שלך, שגילית לישראלים והפכה לתחנת חובה בחייו של כל צעיר ישראלי, נתכתב ברשותך בהזדמנות הבאה.

חג שמח דוקטור קרליבך,

עמית סגל

עיתונאי

(פורסם במוסף "דואר הארץ" של "מקור ראשון" לרגל יום העצמאות ה-70)

שתף:

תגובות

Comments are closed.