הרפש במושב החורף יגרום לנו להתגעגע לקיטוב של השנה שעברה

שעה קלה אחרי החגים, שעה וחצי ליתר דיוק, ניתן האות לפתיחת עונת החורף במאבק ההישרדות של בנימין נתניהו. בהודעה קצרה, מרירה, תקיפה ומחושבת סימן ראש הממשלה את משטרת ישראל והעומד בראשה כיעד לגיטימי להתנגחות. זה, והחוקים נגד חקירות ראש ממשלה ונגד המשטרה הם רק הקדימון למה שמשתמן כחורף אלים וכוחני בנושא המשמעותי היחיד על סדר היום הפוליטי: חקירות נתניהו. זה קדימון קצר ומבטיח לסדרה שלא תכזיב. לעומתה, הקטטות, הפוסטים וההפגנות של שנת תשע"ז ייראו כאירוע של צו פיוס.

גם בשנת תשע"ח, שראש השנה הפוליטי שלה יצויין בשני הקרוב עם פתיחת כנס החורף של הכנסת, לא יוכרע סופית אם נתניהו יעמוד לדין בתיקי אלף ואלפיים. אבל סביר שבשנה הזו ייקבע הכיוון. יודעים זאת מפגיני פתח תקווה, יודעים זאת יושבי בלפור, יודע זאת גם היועץ המשפטי לממשלה.

הכניסה החזיתית במפכ"ל יצאה לפועל בעיתוי אומלל במוצאי שבת. במקום שסדר היום יוקדש להישג המדיני הכביר של נתניהו, נאום איראן של טראמפ, הוא הוקדש לחילופי המהלומות בין נחקר לחוקריו. זו הייתה טעות טקטית; אבל המתקפה עצמה לא הייתה שליפה של רגע אלא מהלך אסטרטגי מתוכנן. קשה לתקוף את מה שזכה פעם לכינוי "כנופיית שלטון החוק" והיום מורכב מיועץ משפטי חובש כיפה שחורה, מפכ"ל חובש כיפה סרוגה ופרקליט מדינה דתי אך נטול כיפה.

ואז הגיע ליאור חורב. לנתניהו יש חשבון ארוך ומפולפל עם היועץ האסטרטגי של רוני אלשיך. חורב, דמות שהזירה הציבורית בישראל כבר ראתה אמינות ולבביות ממנה, היה חבר זוטר בפורום החווה של שרון. כל חברי הפורום האלה, מאייל ארד דרך ראובן אדלר ועד חורב עצמו נוהגים לייעץ ללקוחותיהם, ויהי זה פוליטיקאי, חברת תנובה או הכור בדימונה, רק עצה אחת: תיכנס בביבי.

חורב גם אחראי לדרמת התאגיד. כיועץ של שר האוצר כחלון הוא העלה אותו גבוה על עץ התמיכה בתאגיד השידור החדש, עץ שעליו כחלון והממשלה כולה כמעט נתלו עליו. מבלי להיכנס לשאלה מי צודק, ברור שכחלון התחרט מרה על המהלך, ונתניהו לא סלח על כך שבסוף התאגיד עצמו קם על אפו ועל חמתו, רק בגלל עמדת "כולנו". כששלושה מחברי סיעת כולנו מיהרו לגנות אותו על ההודעה נגד אלשיך וחורב, ראש הממשלה, לגמרי במקרה, מיהר להביע תמיכה מחודשת בסגירת התאגיד. הנקודות האלה ודאי התחברו אצלו לציור עמוק, קונספירטיבי.

והסיבה השלישית היא המפכ"ל. קשה מאוד שלא להבחין בשימוש המניפולטיבי שעושה אלשיך בחקירות נתניהו כאמצעי להורדת התקשורת מגבו בנושאים שאינם נוחים למשטרה. לפני חודשים ארוכים כבר הודגם כאן כיצד בכל פעם  שאלשיך מסתבך בגיבוי לניצב שנחשד בהטרדה או בביקורת על אלימות משטרתית מופרזת הוא ממהר לשלוף רמזים מסמרי שיער על התפתחות בחקירת נתניהו, או אפילו האשמות על נסיונות להלך אימים על חוקרים. כחוקר ותיק בשב"כ, המניפולציות לא זרות לאלשיך וגם לא הפעלת הסוכנים, במקרה הזה עיתונאים. כפרנואיד ותיק, נתניהו בטוח שרודפים אחריו והוא מזהה את העקבות של חורב בחול.

האמת היא שחלקו של המפכ"ל הנוכחי בחקירות זניח למדי, כמעט לא קיים. הוא היה כזה גם כשמשמאל טענו שהוא משרת שפוט של נתניהו ויסגור את כל תיקיו בתמורה למינוי עתידי לראש שב"כ, והוא כזה גם כשהוא מסומן מימין כקונספירטור שפועל להפיל את הממשלה. באווירה רעילה פחות אפשר היה להימנע ממתקפה על רשויות אכיפת החוק ובמקביל לקיים דיון ענייני בשאלה מדוע מפכ"ל המשטרה שוכר במיליונים ובהליך עקום את שירותיו של גורם אינטרסנטי שמשרת במקביל פוליטיקאים ומחווה בחופשיות את דעתו על חקירות. אבל שום דיון ענייני לא צפוי להתקיים פה בקרוב.

המטרה האסטרטגית של נתניהו במהלך שהוא מוביל נגד המשטרה פשוטה: אירוע שבו המשטרה מודיעה שנמצאה תשתית ראייתית להעמדת ראש הממשלה על שוחד הוא אירוע דרמטי, שכמוהו היה רק פעמיים בתולדות המדינה. פעם אחת עם שרון בתיק האי היווני ופעם אחת עם נתניהו עצמו בתיק בר-און חברון. כרגע, כל השותפים מבטיחים שיישארו בקואליציה עד הסוף, אבל לחיים עשויה להיות דינמיקה אחרת. במתקפות על אלשיך והמשטרה נתניהו פועל להפוך את האירוע הזה לרגע בנאלי, מפוהק, ברור מראש.

בהנחה הסבירה שיצליח בכך, מתחייבת שאלת ההמשך: האם המטרה הבאה, בהמשך השנה, תהיה היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות? והאם נתניהו לא מסתכן כאן גם אישית? אהוד אולמרט הוביל בזמנו מתקפות פרועות על רשויות אכיפת החוק. במקום להרתיע את המערכת הוא טען אותה באנרגיית שיא להכניס אותו לכלא. הם לא רק הכניסו אותו לכלא אלא גם נלחמו בשחרורו המוקדם וגם יזמו את חקירת החומרים המסווגים המיותרת, שנים אחרי שלא הפך לראש הממשלה.

נתניהו סבור, ובצדק כנראה, שכהונתו כראש הממשלה מקשה על העמדתו לדין ולא להפך. זו הסיבה שבניגוד לכל חישובי הקיצים הוא פועל לאשר בכנסת כבר בחודשים הקרובים את תקציב 2019, ולהבטיח לעצמו עוד שנתיים תמימות של כהונה. אבל השאלה אם בשלב מסוים (כנראה לא השנה בכל מקרה), מאבק ההישרדות לא עלול לצאת משליטה ולהפוך לנטל. בעוד הוא נאבק להישאר בבית ראש הממשלה ולא לחזור לביתו הפרטי, בפרקליטות ובמשטרה יש מי שפועל להעמיד אותו לדין ולשלוח אותו לבית הכלא.

 

שירותי ניהול

האם התבטאותו של יו"ר העבודה הטרי אבי גבאי נגד פינוי התנחלויות הייתה פרי חישוב קר ותועלתני או פליטת פה חסרת תשומת לב? באופן מוזר, התשובה היא: "גם וגם".

גבאי הוא כנראה יושב ראש העבודה הראשון זה שנים רבות שאיננו אידיאולוג. פרס האמין במזרח תיכון חדש, עמיר פרץ בשלום ובצדק חברתי לכל, הרצוג חלם בלילות על שלום אזורי ויחימוביץ' לא התעניינה בנושא המדיני אבל הכריזה על עצמה בגאווה כסוציאל-דמוקרטית. אבי גבאי איננו דבר מכל אלה. הוא רואה בעיה ומנסה להציע לה פתרון. לא חשוב לו אם הפתרון הוא קפיטליסטי או סוציאליסטי, ימני או שמאלני. זו הסיבה שהוא הצביע ליכוד, כיהן בממשלה מטעם כולנו ועכשיו עומד בראש העבודה.

מפלגתו החדשה בחרה בו בדעה צלולה ביודעה שאין לו דעות צלולות במיוחד בנושא המדיני. הוא הציע לה מה שקרוי בעגה הכלכלית "שירותי ניהול". הוא יוצע לבוחרים בדיוק כמו שהוצג למתפקדים: מנהל יעיל, נקי כפיים וענייני שלא מחפש לרכב על בעיות אלא למצוא פתרונות. שום אידיאולוגיה במובנה הקלאסי לא בוערת בו. יש מי שזה מזעזע אותם, יש מי שדווקא ימצאו בכך משהו מרענן.

ולכן גבאי לא הגיע לראיון מצויד במסר אטרקטיבי לאוזניים ימניות. זו הייתה התנסחות של רגע שלא עברה שפצור ושכתוב. אבל הוא כן הגיע מראש לכהונתו ללא פתרון מוכן לנושא הפלסטיני. התבטאותו המדהימה באמת לא הייתה על ההתנחלויות אלא על כך ש"אלו-הים הבטיח לאברהם את הארץ ולכן היא כולה שלנו, אבל יש גם פלסטינים". קשה לזכור מתי דיבר במונחים האלה ראש מפלגה בשמאל.

אבל דווקא סוגיית המתנחלים לכדה את תשומת הלב כיוון שסוגיית השטחים בחברה הישראלית איננה באמת מחלוקת על היתכנות השלום עם הפלסטינים אלא מאבק שליטה בין שתי אליטות, זו האשכנזית-חילונית-שמאלנית מתל אביב וזו האשכנזית-דתית-ימנית מיו"ש. יאיר לפיד כתב אחרי ההתנתקות ב-2005 שמטרתה האמיתית לא הייתה השגת שלום אלא הפגנת כוח מול המתנחלים כדי לאותת להם שהמדינה איננה החמור שעליו הם ירכבו אל הגאולה. כשגבאי מציע שלום בלי פינוי הוא מנסה למוסס את החלוקה הישנה ימין-שמאל. השבוע הוא נזכר באמירה של הרב יואל בן נון שאמר שחלומו של אחד לא יושג באמצעות הרס חלומו וביתו של האחר. זו הסיבה לזעם עליו משמאל שנמשך כבר ארבע יממות ברצף. זו גם הסיבה שבניגוד לאמירות לא מתוכננות אחרות, גבאי דווקא עשוי להפיק מזו תועלת פוליטית לא מבוטלת.

השמאל ניצח בישראל דווקא בעשור שעבר שבו הוכה פוליטית. זה היה ניצחון אידיאולוגי, שבו שלושה ראשי  ממשלה שגדלו בליכוד נשבעו אמונים בזה אחר זה אחר זה לרעיון שתי המדינות. באחד מימי ההתנתקות יו"ר המפד"ל אפי איתם הביע תמיכה מסויגת בפינוי עתידי של התנחלויות בודדות. ייתכן שהניצחון האידיאולוגי של הימין בא דווקא כאשר יאיר לפיד נוטע עץ במאחז, ושלושה ראשי עבודה בזה אחר זה מביעים חוסר אמון ביכולת להקים שתי מדינות או בצורך לפנות מתנחלים.

בשנות התשעים הראו פעם בטלויזיה איש ימין שמצהיר בגאווה שגם אם ערפאת יעמוד בראש הליכוד הוא יצביע מחל. גבאי מבין שגם אם יעמוד בראש גוש המרכז-שמאל איש ארץ ישראל השלמה, מתנחל מבת עין שחזר בתשובה, הוא  יזכה לתמיכת המחנה, כדי להדיח את נתניהו.

שתף:

תגובות

Comments are closed.