ויצא יעקב: התפטרות ליצמן היא עוד סימן שמשהו רע עובר על הימין

אתמול בבוקר מלאו משדרי הרדיו בפוליטיקאים חרדים שמחו נמרצות על חילול השבת ברכבת. היה בזה משהו קצת משונה. הרי קול ישראל וגלי צה"ל הם גוף ממשלתי ויחידה צבאית שעובדות בשבת במתכונת מלאה, ואיש אינו פוצה פה או מפרסם פשקוויל. למה על עבודות האיתות מוכנים לפרק קואליציה ועל האות של החדשות לא?

כי הסיפור איננו השבת, או הרכבת, אלא דווקא המשטרה. מדי שבת בשבתו מתנהלות עבודות תחזוקה ברכבת, כמעט תמיד בהשתתפות יהודים. הרכבת מבקשת, שר העבודה מאשר, המשטרה מאבטחת את העבודות. הבעיה מבחינת החרדים היא שאגף התנועה של המשטרה נוהג להפיץ בווטסאפ אילו אזורים ייחסמו בשל התחזוקה השוטפת. האתרים החרדיים הפכו את ההודעה המנהלית הזו, ובצדק מבחינתם, לסחורה חדשותית לוהטת. כל כך לוהטת, שהיא החלה לחרוך השבוע את כסאו של שר הבריאות.

במשך שעות, משלשום ועד כמעט כניסת השבת, עוסקת צמרת המדינה במיקרו טקטיקה. הרכבת מוכנה רק לצמצום העבודות, אבל ליצמן כבל עצמו בהתחייבות ציבורית: אפילו לא עובד אחד.

דרעי וגפני ניסו לדבר על ליבו, בהתחלה ישירות ואחר כך דרך ציטוטים ממקורבים. חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אמרו לו. ובעברית: אפשר לסבול עבודות תחזוקה שגרתיות בשבועות הקרובים אבל להישאר בממשלה ולהעביר את חוק המרכולים, חוק שעות העבודה והמנוחה וכמובן – חוק גיוס נוח.

ליצמן מאוד לא רצה לעזוב את הממשלה, או יותר נכון: מאוד מאוד לא רצה. אבל היו לו דרכים משונות לומר את זה. הנציגים החרדיים האחרים נאלצו להתיישר מאחוריו בחריקת שיניים. הבעיה של נתניהו היא הביצה הטובענית שמהווה השבת. בוחריו ימניים אבל לא סובלים כפייה דתית. עוד פחות מזה הם סובלים פקקים. גם כך עורקי התחבורה של ישראל הולכים ונסתמים. אם הם יחריפו, נתניהו יוכל לראות מחלפים עד מחר. בוחריו ייראו רכבות מושבתות וישתגעו. פתרון למשבר השבת הנוכחי עוד היה אמור להיות דבר קל יחסית. זה הטקס הקבוע של משבר קואליציוני בחציו השני של השבוע שהוא חייב למגר, ורצוי בהקדם.

דור הולך ודור בא

זה היה מפגש סמלי, בין דורי, במליאת הכנסת. בישיבה, בני בגין, בעשור השמיני לחייו. נסיך בן נסיך, ליברל בן ליברל, לא נבחר בליכוד כבר קרוב לעשור. בעמידה, מימינו ומשמאלו, דוד ביטן ודוד אמסלם. מתעבי משטרה ופרקליטות, עשירייה ראשונה בטוחה בפריימריז הקרובים.  הוא הקשיב, ונראה היה שזקנה קפצה עליו. הם דיברו בלהט, עם הידיים, עד שסדרנים נזעקו למקום. כשזה לא עזר לשכנע אותו להתיישר עם החלת חוק ההמלצות על חקירות נתניהו, החליטו לסלק אותו מועדת הפנים.

זו הקדנציה האחרונה של בגין, אמסלם וביטן כחברי כנסת. הראשון יתפוגג בתום הכהונה. במילותיו שלו מלפני עשרים שנה, הוא שליח ציבור בלי ציבור. השני והשלישי ירצו להתמנות לשרים בממשלת נתניהו החמישית, אם תקום.

בגין מצוי בנתק סופי, מוחלט, עם נתניהו. בכל זאת תקף לא פעם בחודשים האחרונים את הקריאות לראש הממשלה להתפטר, השתלח בהפגנות פתח תקווה והביע תמיכה בכינוסי המרכז למען נתניהו. בעניין חוק ההמלצות הוא סירב להתיישר. השר לשעבר הציע שהחוק יחול רק בעוד כמה חודשים, כדי למנוע מירוץ משפיל בין הכנסת לממשלה, בין השלמת החקיקה והשלמת החקירה.

אתם כל הזמן טוענים שאינכם מחוקקים כדי לחלץ את נתניהו, אמרתי לדוד ביטן שלשום בערב, אבל הנה יצא המרצע מהשק. סילוקו של בגין מוכיח שמטרת העל איננה שיפורים במשטרה אלא החרשת המשטרה בתיקי אלף ואלפיים. קודם כל, השיב ביטן וזז הצידה מהמוזיקה באירוע של פעיל ליכוד, לא אמרתי אף פעם שחוק ההמלצות לא ייגע בנתניהו. את זה אמרנו רק על החוק הצרפתי. שנית, אם יש בעיה נגד חקיקה פרסונלית צריכה להיות גם בעיה נגד אי-חקיקה פרסונלית. בגין רוצה שהחוק יחול על כולם חוץ מאשר על ביבי. חוץ מזה, אמר וצדק, גם בגין הוא חבר קואליציה, וגם הוא כפוף למשמעת. אני אוהב אותו ואת אביו, ושמרתי על כבודו גם כשלא הצביע איתנו, אבל כאן לא נותרה ברירה.

יכול להיות. הרושם שנוצר, גם מהראיון של פרקליטו הטרי של נתניהו, ז'ק חן, בעד חוק ההמלצות, הוא שמדובר במהלך מתוזמר מלמעלה. הרי מסרון אחד היה מספיק כדי לבלום את יוזמות החקיקה. מה שלא יעשה המסרון תעשה כנראה הקואליציה: השרים איילת שקד וגלעד ארדן כבר רוקנו את רוב החוק מתוכן, בלי עונש מאסר למדליפים ובלי חיוב לפתוח בחקירה משטרתית לאיתורם; חברי כולנו ראו את בגין וקיבלו חיזוק ציבורי לעמידה נגד החוק. גם אחרי סילוק בגין, נכון לאתמול בבוקר, לביטן ואמסלם עדיין חסרים שני קולות.

הולך ודל

השלכתו של בגין אל הקרח לא אמורה להיות אירוע משמעותי לכשעצמו. זה הרי כבר קרה פעמיים בעבר בלי שעמודת המנדטים תזוז. אבל בהתגנבות יחידים מאבד הימין כוחות משמעותיים. בתוך שנה וחצי פרשו מהמחנה משה יעלון (לאומי ליברלי), אורלי לוי (לאומי-חברתי), אבי גבאי (ימין כלכלי) ויגאל גואטה (ימין מזרחי). כל אחד מהם הפך לכוכב תקשורתי בסמוך לפרישתו או לאחריה. מי שיטען שאיש מהם לא סוחף אחריו מנדטים יצדק; מי שיסבור שהם מחובקים בתקשורת כדי להחליש את הימין לא בהכרח יטעה; מי שיטען שאין איש בלי תחליף לא יהיה רחוק מהמציאות.

אבל מי שמתבונן על התמונה הרחבה יגלה כאן מסה שעשויה להתגלות כקריטית. נתניהו הוא עדיין מגנט הקולות מספר אחת בישראל, אבל גם הוא לא יוכל לשאת את כל הימין על כתפיו (בטח לא כאשר הוא מכנה פובליציסטים מימין לו כ"שוטי הכפר" ו"שפוטים של השמאל".

ב-1999, כשדוד לוי, איציק מרדכי, דן מרידור ורוני מילוא נטשו בזה אחר זה, הם הצליחו להעביר איתם פלח קטן אך מכריע של מצביעים למחנה ברק. קחו למשל רשימה היפותטית של יעלון, אורלי לוי ויגאל גואטה; או שריון של שלושתם ביש עתיד ובמחנה הציוני. האם אין שלושה, ארבעה מנדטים שהם יכולים להביא? מי שצפה בשבוע שעבר ב"עובדה" על משפחת גואטה ראה איך היא פורטת על המיתרים העדינים ביותר של מצביעי ש"ס המסורתיים. יקשה מאוד לתאר את כל החבורה הזו כשמאל חובב ערבים ושונא יהדות. לא כולם יחזרו על השגיאה האיומה של לבני והרצוג שהתבצרו ברשימה לבנה-חילונית-תל-אביבית. הימין הולך ודל, הולך ונצבע בצבע אחיד. לא בטוח שביטן ואמסלם לבדם יספיקו.

שתף:

תגובות

Comments are closed.