יורה לכל הכיוונים: ליברמן במלחמה על אחוז החסימה

מה גורם לאביגדור ליברמן, שממתג את עצמו כבר שנה וחצי כמבוגר האחראי, לרסס לכל כיוון? כשר ביטחון הוא מרוסן מאוד בהפעלת כוח, אבל כפוליטיקאי פותח באש מילולית. בשבוע האחרון הוא קיים ביקור חריג ביותר, בשבת, בחנות לממכר חזיר באשדוד; עלב ברב הראשי לישראל; יצא למלחמת חרמה ברבנים הסרוגים אליהו ואבינר ולקינוח נכנס חזיתית ביונתן גפן, גלי צה"ל וביועץ המשפטי לממשלה שהתייצב בדרכו.

קו ישר עובר בין כל אלה, והוא הקו של הצורך הנואש של ליברמן להתחדש אלקטורלית. בבחירות האחרונות הוא גורד עד לעצם, עם שישה מנדטים של העלייה הרוסית הותיקה. המנדטים הימניים הצברים, הצעירים, עברו מזמן לבנט ולליכוד. תיק הביטחון הוא משפיע ומרתק, אבל מבחינה פוליטית כבר מזמן איננו בוננזה. המשרד חיסל את הקריירות של פרץ, פואד, ברק ויעלון. דווקא תיק החוץ עם האנגלית והטרקלינים משתלם יותר, וזו בדיוק הסיבה שנתניהו אוחז בו צמוד צמוד.

במתקפותיו על חרדים וערבים, שמאלנים ויועמ"שים, ליברמן משרטט את קלסתרונו של המצביע שהוא מעוניין בו: צעיר, חילוני, ימני, דור שני וחצי לעליה. אין זה מקרה שאשדוד היא זירת המאבק. העיר הייתה בעבר מעוז של ישראל ביתנו. בבחירות 2009 לכנסת אחד מכל ארבעה אשדודים הצביע לליברמן, ובבחירות שנערכו באותו חורף לעירייה סיימה ישראל ביתנו כסיעה הגדולה ביותר במועצת העיר. חמש שנים אחר כך אשדוד ביתנו צנחה לשני מושבים בלבד, ובבחירות 2015 הליכוד היכה את ישראל ביתנו, 31 אחוזים מול 13 בלבד.

בסיס הקולות הותיק הולך ומזדקן וליברמן חייב לגייס צעירים. הוא מאבחן נכון שהימין הישראלי אמנם מסורתי ולאומי, אבל הוא לא אוהב חרדים ולא מאוהב בהתנחלויות. הוא גם מדייק שמאגרי הקולות הגדולים נמצאים בערי הענק שצומחו/ת סביב תל אביב: אשדוד, אשקלון, בת-ים, פתח תקווה. מתקפת מילים והנחיות מביאה מנדטים בתנאי שאיננה משדרת פאניקה, ועוד מוקדם לדעת מה יקלוט הציבור מכך. בקיצור: הדיאגנוזה נכונה, אבל עוד לא ברור אם גם הפרוגנוזה.

??? ???

הנה במשפט אחד תקציר שנת החקירות שהייתה ושנת ההתייעצויות שתהיה: תיק המתנות של נתניהו גדול מכדי לסגור אותו בלא כלום וקטן מכדי ללכת איתו בביטחון לבית משפט.

שלושה חידושים עיקריים אפשר ללמוד מהדברים שאמרו השבוע מקורבי מנדלבליט על דילמת היועץ. הראשון, שהעובדה שמדובר בראש הממשלה היא מרכיב רשמי בשיקולים אם להעמיד לדין. אין דין החלטה להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה כדין החלטה להגיש כזה נגד כל אזרח אחר.

שנית, למרות שלא יודו בכך, גם השיח הציבורי הרעיל סביב התיק משפיע. העובדה שמדובר בנתניהו, ראש ממשלה נערץ על תומכיו ושנוא על מתנגדיו, גורמת להחרפת הדרמטיות של ההחלטה. אם המדינה רעדה כשאולמרט זוכה חלקית ב-2012 מהאישומים בגינם הודח (אחר כך הורשע, כמובן), הרי שבמקרה של זיכוי נתניהו יפקוד את המדינה צונאמי. להחלטה כזו הולכים בביטחון, או לא הולכים בכלל.

שלישית, בדרכו המנומסת היועץ המשפטי לממשלה לא מעניק משקל רב מדי להמלצות המשטרה. מבחינתו, זה לא התחלת הסוף וגם לא סוף ההתחלה. ההחלטה תיפול בעיקר על סמך חוות דעתם של הפרקליטה המלווה, ליאת בן ארי; המשנה רז נזרי; פרקליט המדינה שי ניצן וכמובן מנדלבליט עצמו. כשמני מזוז סגר את תיק האי היווני נגד ראש הממשלה שרון, לפני 14 שנה, הוא עשה זאת בין היתר עקב העובדה שהפרקליטות נקרעה – שבעה בכירים תמכו בהעמדה לדין ושבעה התנגדו. הפרקליטות איננה דיקטטורה שבה היועמ"ש קובע לבדו. אם הוא רוצה להגיש או לסגור, יעזור לו מאוד שכל שאר הבכירים לא יחזיקו בעמדה הפוכה. כשקודמו יהודה וינשטיין החליט לסגור את תיק ליברמן, הוא הסתייע רבות בפרקליט המדינה דאז משה לדור שגיבה את ההחלטה בפומבי. ובעברית פשוטה יותר: העמדה של פרקליט המדינה שי ניצן תהיה מכריעה. זו לא רק דילמת מנדלבליט, אלא דילמת ניצן.

שוב על הכוונת

בין האשמורות בליל אישור התקציב בממשלה, לפני שבועיים, צלצל הטלפון אצל שר האוצר משה כחלון. על הקו היו, בדיבורית, ראש הממשלה והשר יריב לוין, שליחו למשימות מיוחדות. הבעיה הייתה בור תקציבי שנוצר בגלל מהלך מפתיע של הקק"ל. נתניהו ולוין הציעו לחתוך מאה מיליון שקל מהתאגיד. לפי גרסא אחרת, לסגור את הטלויזיה ולהשאיר רק את הרדיו. כחלון סירב. אחר כך התברר שגם החוק לא מאפשר זאת בלי לעבור דרך הכנסת בהליך מסובך. אבל הלקח שיצאו איתו כל הצדדים הוא שהתאגיד עדיין על הכוונת ותקציבו עדיין על השולחן.

האנלוגים והדיגיטלים

הנה מקבץ דיגיטלי מהשבועות האחרונים: יו"ר סיעת המחנה הציוני, יואל חסון, טען בשבת האחרונה: "גילינו שיש מתקפת סייבר שמפעילים לפיד ונתניהו להחלשת אבי גבאי ברשת". בכירים במשטרה הדליפו לעיתונות שמערך סייבר מתוחכם מופעל נגד המפכ"ל אלשיך מלונדון. אהוד ברק, כך פורסם ב"מעריב", מבקש להקים מערך סייבר ב-10 מיליון שקלים כדי שיתמודד עם חבורת הסייבר המתוחכמת שמפעיל נתניהו באמצעות הליכוד ומשנה את השיח לימין; ורמיזות דומות נשמעות גם מלשכת נשיא המדינה.

מה קורה פה? האם בפינה חשוכה של הרשת יושבת חבורת בוגרי 8200 ומטה את השיח לטובת נתניהו באמצעים מתוחכמים?

כפי שכבר נכתב פה בעבר, בנימין נתניהו לא גלש מימיו במחשב, אבל סגנון ההנהגה שלו הוא פייסבוקי בעליל: חפירת מנהרות מתחת ומעל התקשורת הממוסדת כדי להגיע ישירות אל הציבור. פייסבוק השיקה השבוע שינוי דרמטי בפיד שלה, שכולל צמצום משמעותי של הנראות של אתרי החדשות והדפים הציבוריים. אם זה יחול גם על ראש הממשלה, זו מכה קשה עבורו: חלק ניכר מכוחו נבנה מהמסרים שהוא מפיץ שם. אין זה מקרה שמשרת ראש אגף ההסברה הלאומי שלו נותרה מיותמת בשנתיים וחצי מתוך שלוש השנים האחרונות, אבל עמדת יועץ הניו מדיה שלו מאוישת 24 שעות ביממה על ידי יונתן אוריך (פוליטי) וטופז לוק (מדיני). המדיום הוא המסר, והמדיום של נתניהו מאז הבחירות הוא הרשתות החברתיות, לא מהדורות הטלויזיה שעליהן נתניהו נואש מלהשפיע, והעיתונים או הרדיו שאותם ראש הממשלה כלל לא סופר. יותר אגרסיבי, פחות ממלכתי, יותר נשכני ופחות לוקח שבויים.

נתונים מאלפים שפרסם השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה גם מעידים שיחסי הכוחות בין ימין ושמאל לא השתנו באופן דרמטי בעשור האחרון. רוב הציבור ימני, מיעוטו הגדול במרכז ומיעוטו הקטן יותר בשמאל. מה שהשתנה הוא הנוכחות הימנית ברשתות החברתיות. קצת קשה לזכור, אבל עד קיץ 2014 רוב מוחץ של השיח בפייסבוק היה אופוזיציוני, חילוני ושמאלני. צוק איתן היה נקודת המפנה: מאות אלפי ישראלים הצטרפו לרשת כדי להרגיע את החרדות, והשיח התהפך. זכרו את הרגע שבו הדודה שלכם פתחה חשבון פייסבוק והציעה לכם חברות: לפי הסטטיסטיקה הדודה הזו ימנית, וזה היה רגע המפנה.

סביר למדי שהליכוד מפעיל מערך בהיקף כזה או אחר של השפעה על השיח דרך הרשתות. בעשור שעבר, למשל, הוא שילם לטוקבקיסטים, ובבחירות האחרונות הפיץ דרך קבוצות ליכודניקיות חומר מחתרתי, כמו בוז'י הרצוג כקוקסינל וציפי לבני כנערת ליווי. אבל מי שחושב שבישראל אפשר להרים מערך שישפיע על תוצאות הבחירות בסגנון עדות פוטין שוכח כמה כסף זה עולה וכמה ישראל קטנה. מומחים לתחום (וישראל משופעת בהם, אל תשאלו למה) מסבירים שהשפעה של בוטים אפקטיבית יותר בטויטר מאשר בפייסבוק, אבל בישראל כמעט אף אחד לא טורח להיכנס לטויטר חוץ מכמה עיתונאים ופוליטיקאים. בפייסבוק זה כבר סיפור יקר בהרבה, משהו בסדר גודל של עשרות מיליוני שקלים, שכן כדי ליצור כמה מאות דמויות פיקטיביות שיתפעלו חשבונות ויהדהדו מסרים יש צורך בכוח אדם עצום. זה לא תקציב שאפשר להסתיר כתרומה בלתי חוקית, והוא גדול מדי על מימון המפלגות מהמדינה שבמפלגה בינונית עומד על כעשרה מיליון שקל.

זו הסיבה, אגב, שנתניהו התאבד על אישור חוק וי-15 אשתקד. הרי הראשון שטען כאן ללוחמת סייבר אדירת ממדים הוא דווקא ראש הממשלה עצמו. ביום הבחירות האחרונות הוא התקשר לעיתונאים ובישר להם שהפסיד בבחירות בגלל מכונת מלחמה ממוחשבת שמימן אובמה במיליוני דולרים לאיתור מצביעים. החוק שנכנס לתוקף נועד למנוע הישנות של תרומות ענק כאלה מגופים לא מפלגתיים, כדי להשאיר את שדה הלחימה הפוליטי בישראל עם נשק קונבציונלי: תשדירים, ססמאות, סרטונים נחמדים בפייסבוק.

הליכוד מודע היטב, אולי הכי מודע בארץ, לכוח של הרשתות החברתיות. הוא מתעל את מסריו באמצעות הפעילים הנלהבים שלו ברשתות. אבל מי שחושב שתומכי נתניהו, או תומכי לפיד, הם צבא זומבים דיגיטלי ממומן, בסך הכל עושה שר למסר הישן של בן אהרן, שקרא להחליף את העם.

שתף:

תגובות

Comments are closed.