כך שינתה תקיפת הכור את הפוליטיקה בישראל

אחת עשרה שנים חלפו מאז האירוע הצבאי הדרמטי, שנועד לשנות את המזרח התיכון, ועד שפורסם. המדינה כולה מלאה שמועות, התקשורת הזרה פרסומים, תפקודו של אהוד ברק הועמד בסימן שאלה אבל לצנזורה לקח יותר מעשור לאשר את הפרסום.

הכוונה איננה לתקיפת הכור הסורי. בשלושה-עשר בדצמבר 2003 נתפס סדאם חוסיין, מזוקן ומאובק, במחבוא לא רחוק מתיכרית. רק למחרת לכידתו, כשברור היה כבר שדרכו לגרדום כבר נסללת, התירה הצנזורה הישראלית לפרסם את הסוד הכי גלוי במדינה: שאסון צאלים ב', ב-1992, התרחש במהלך אימון לקראת מבצע סודי לחיסול הרודן העירקי.

היה היגיון בהתרת המבצע לפרסום אז, כשהאירוע הפך סופית חלק ממזרח תיכון ישן שגיבוריו כבר לא ישובו. אבל מה ההיגיון בהתרת הפרסום של מבצע להשמדת כור כשהנשיא אסד עדיין על כסאו, באיראן יש עדיין תכנית גרעין ואפילו חלק מהפוליטיקאים הישראליים של אז עודם כאן. אם היה מדובר בעסק הביש, ניחא. כוכביו כבר מתו. אבל קרב הקרדיטים ותמלוגי הספרים בין שני האהודים, בין אמ"ן והמוסד ועם שורת חברי קבינט שמחפשת להילכד בעדשה של תמונת הניצחון – כל אלה גרמו לישראל נזק שלא ברור מדוע היה בו צורך.

הנבירה החוזרת – והמעניינת לכשעצמה – באירועים מסמרי השיער של 2007 סיפקה גם תזכורת: לא תמיד היה בנימין נתניהו ראש הממשלה. הנה אירוע בטחוני מדיני, עתיר פרטים, רווי אגו ויצרים, חובק עולם בהשלכותיו – ובנימין נתניהו על תקן הסטטיסט, זה שרץ לספר לחבר'ה שגם הוא שותף. קשה להיזכר, אבל פעם היה פה קבינט שנתניהו לא ישב בו, מבצע שהתגלגל בלי אישורו, בית ראש ממשלה ללא נוכחותו, ובעצם גם בלי אנשי ימין כלל.

הישגו הגדול של נתניהו הוא ההצלחה להלחים בתודעה הציבורית את התואר ראש הממשלה לשמו שלו, ולא פחות מכך – ריקון המרכז-שמאל מניסיון בטחוני-מדיני. עשור זו תקופה ארוכה מאוד, ובסקרים כבר אין כמעט איש שזוכר שהימין והעומד בראשו לוהקו אז לתפקיד חסרי האחריות  (במיוחד עם אותה פליטת פה אומללה באולפן מבט) והשמאל-מרכז כמי שמנהל באמת את העניינים.

נתניהו היה מודע עד כאב למצבו. בסקרים הוא הוביל עם 30 מנדטים על פני קדימה החד-ספרתית, אבל הבחירות היו רחוקות והתקיפה, ידע, קרובה. אולמרט נועד איתו שוב ושוב. זה לא היה רק מילוי החובה החוקית. לפגישות התכופות הייתה מטרה נוספת. ראש הממשלה הציע ליושב ראש האופוזיציה את תפקיד שר הביטחון.

המו"מ החשאי הזה, חשאי כמעט כמו התקיפה המתרקמת בסוריה, כלל כבר הסכמות על הרכב שרי הליכוד על 12 מושביו (סילבן שלום, גדעון סער ויובל שטייניץ). נתניהו, למרבה התדהמה, שקל בחיוב. אם תהיה הסלמה, הוא סבר, אולי בטעות, אין סיבה לשמור על העיקרון הליכודניקי הישן והיעיל שלא לשבת בממשלתו של מישהו אחר. בסוף התחרט, אולי בגלל שלא הייתה הסלמה ואולי גם בגלל חמיצות בסיעתו.

בדיעבד, זה השתלם בגדול. אולמרט ייסד את דוקטרינת העמימות ביחס לתקיפות מעבר לקווי האויב, והדבר עלה לו במנדטים יקרים. הציבור שמע על התקיפה, הבין שידם של בחורינו המצוינים בדבר, אבל לא תגמל את קדימה והעבודה בתוספת מושבים שהייתה צפויה אילו נחשפו הפרטים שהותרו לפרסום השבוע. קצת אירוני שהיחיד ששבר את העמימות הזו בפומבי, בלי להתכוון, היה דווקא היחיד שהרוויח ממנה.

אהוד ברק הפסיד השבוע, כשהצטייר כדחיין סדרתי ממניעים של פחדנות או, גרוע מכך, ציניות פוליטית. כמה לעגו לו על המשפט שאמר – או שלא – שאפשר גם לתקוף כור חם ואין דחיפות. התיאור הזה עושה לו עוול מסויים ולשותפיו לדיון – הנחת סלב. הרי שנתיים בלבד לאחר מכן הצדדים התחלפו: ברק ונתניהו דחפו לתקוף את מתקני הגרעין באיראן לפני שיהיה מאוחר, וראשי מערכת הביטחון, דגן דיסקין ואשכנזי – הציעו לחכות. בראיון ששודר שלשום אצל רביב דרוקר התגאה דגן בתרגיל ממזרי שנקט כדי לזרז את התקיפה ולעקוף את ההתנגדות: הוא שלח כתב זר להגיש שאילתא על מתקן גרעין סורי. דגן מצטייר כאיש רב קסם אבל גם, אין דרך להגיד זאת – כמי שביצע עבירות בטחון שדה חמורות וצפצף על הכפיפות לדרג המדיני. כדי למנוע מתקפה באיראן הוא הלך שוב לאמריקה, הפעם לא לעיתונאי אלא לממשל, כדי לספר להם שהצמד ברק-נתניהו זומם מלחמה. לא הססנות או נחרצות מצטיירות כאן, אלא חוסר מעצורים.

לעולם לא נדע מה היה קורה אחרת, אבל במקרה הספציפי הזה יש, אם להשתמש במשל מדעי,  לא רק את קבוצת הניסוי אלא גם את קבוצת הביקורת: אביגדור ליברמן הצטרף לממשלת אולמרט כמה חודשים אחרי מלחמת לבנון השניה באחד האירועים המוזרים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. עד אותו רגע הליכוד וישראל ביתנו היו ראש בראש בסקרים, 19-20 לכל אחת. ההחלטה של ליברמן להיכנס פנימה ושל נתניהו להישאר בחוץ הורידה את הראשון והעלתה את האחרון. מאותו רגע היה ברור מי מנהיג המחנה ומי רק שותף, גם אם שותף בכיר. אפילו בממד הפוליטי, השפעתה של התקיפה ההיא עדיין ניכרת היטב גם יותר מעשור אחרי.


מסע דיג, מסע ציד
להצטלם ואז להסתפר זה לא כמו להסתפר ואז להצטלם, אומרת דוגמה מתמטית ישנה על סדר פעולות החשבון. ובהשאלה לאהוד אולמרט: לטנף על המשטרה ואז לזכות בתהילה על הפצצת כור זה לא כמו לזכות בתהילה ואז לטנף.

לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין מדוע מילא אולמרט 1,100 עמודים, רובם גדושי השמצות ורכילות על הפרקליטות ("בטהרנות מטורפת ועבירות פליליות חיסלה ראש ממשלה מכהן"), ברוך קרא ואילנה דיין ("גלגלו עיניים לצרכי רייטינג"), יעקב אחימאיר ("ארבעים שנה לא אמר דבר חכמה"), מני מזוז ("עשה את דרכו לעליון על גבי") והשופט דוד רוזן ("איננו ראוי לתפקידו"). יושב אדם על כיסא כתר בכלא מעשיהו, לידו ישנים שני מורשעים אחרים, והוא מכלה זעמו בעטים ובדפים.

אבל מה גרם לו, אחרי ששוחרר, גם לפרסם את הספר הזה? מדוע לא להתאפק ארבע יממות עם הראיונות, כדי לתת לצנזורה הצבאית לעבוד בחינם על טיפוח מורשתו? אישיותו התגרנית של ראש הממשלה הקודם התגלתה במלוא תפארתה המפוקפקת גם בספר שכתב, שכנראה כבר לא יהפוך למחזמר. במקום לדבר על הבור בקריה הוא הזכיר לכולם את בור האסורים שממנו השתחרר רק לאחרונה.

אף פעם לא נכתב ספר כה הרסני על פוליטיקאי בידי עצמו. בשבוע שעבר כתבתי כאן שהאדם היחיד שהספר של אולמרט יעשה לו שירות טוב הוא בנימין נתניהו, שיקבל גיבוי משמאל להתקפותיו על הפרקליטות. לאחר קריאה, הריני לחזור בי: נתניהו רק יפסיד מהספר. מתקפותיו של אולמרט על רשויות אכיפת החוק כה פרועות, כה צבועות, כה משוללות יסוד, עד שהן יצבעו בצבעים קונספירטיביים דומים כל טקסט שישמיע יורשו.

המשטרה איננה פוליטית. היא פשוט לא רואה בעיניים. במבט לאחור נראים חלק מההליכים נגד אולמרט כקנטרניים, מוגזמים במספר ובתוכן. רשויות החוק ניהלו נגדו 13 חקירות שונות, מהן מוצדקות מאין כמותן כמו הולילנד ומעטפות הכסף, מהן דחוקות כמו הבית ברחוב כרמיה, ומהן הזויות כמו הפשיטה על חדרו בכלא, כאשר ארבעה אנשי שב"ס מנערים את חפצי האסיר המועטים שלו, למצוא סודות מדינה בין דפי הטיוטה שכתב.

החקירות נגד אולמרט ונתניהו אינם מסע ציד, לא ולא, אבל לעיתים הן מסע דיג. עד מדינה אחד יותר מדי; שלושה ימי מעצר מוגזמים; קצה חוט ראשוני שהודלף בתור סוודר; התבטאות שחצנית של מפכ"ל שהחליט ליהנות במקום לנצח. עם אולמרט זה הלך יותר בקלות, כי הציבור והפוליטיקאים ניסו ממילא לעקור אותו מכס ראש הממשלה. עם נתניהו, על בסיס תומכיו הנאמן, זה יהיה אירוע רב נפגעים, גם למשטרה.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:

תגובות

Comments are closed.