לטרוק דלת מסתובבת: אחרי האולטימטום של בנט לנתניהו

אחרי שנכשל ניסיון הפוטש-בננה של בנימין נתניהו בהצבעה על תכנית ההתנתקות, בסתיו 2004, והמדינה כולה לעגה להתקפלות, סיפר לו חברו דאז, ראובן ריבלין, בדיחה שנועדה להמחיש לשר האוצר דאז את מצבו החדש:

אדם אחד הולך לפסיכולוג ובפיו תלונה. "דוקטור", הוא אומר, "אני סובל מתסביך נחיתות".

הרופא עורך פגישת אבחון. "אין לך תסביך נחיתות", הוא מבשר בסיומה לפציינט. "אתה באמת נחות".

נתניהו לא סיפר לבנט את הבדיחה הזו בפגישתם שלשום, אבל יש קווי דמיון מעניינים בין המשברים: שניהם החלו בשאלה "עזה לאן"; אז עמדה במוקד דרישה למשאל עם, השבוע – תביעה לתיק הביטחון; יושב ראש הבית היהודי לוהק לתפקיד נתניהו, זה שמציב אולטימטום ולא עומד בו; ואילו נתניהו עצמו הפך לשרון: ראש הממשלה שלא ממצמץ ומכניע את שנוא נפשו מימין.

ההיבט המעודד מבחינת בנט בהשוואה הזו הוא שאפשר לקום ממפלה כואבת כזו. ההיבט הפחות מעודד: זה עלול לקחת זמן רב.

 

את אירועי השבוע האחרון צריך לפרש לאורן של שלוש מערכות יחסים נפרדות: בנט-ליברמן, בנט-נתניהו ובנט-שקד.

הראשונה היא הפשוטה מכולן: הסיבה העיקרית שבגללה אביגדור ליברמן איננו עוד שר הביטחון היא בנט. הפער בין הצהרות ליברמן באופוזיציה ובין מעשיו כשר הולך ומתרחב כבר שנתיים וחצי, ההפגנות על הגדר נמשכות כבר שמונה חודשים. אבל מה שהפך את שבתו בקריה לנטל אלקטורלי בלתי-נסבל הוא קמפיין אכזרי וממוקד של בנט על ראשו. ב-14 באוגוסט פרסם שר החינוך את ההודעה הראשונה בכינון ישיר על שר הביטחון: "מחוות ליברמן לחמאס הם שגיאה". ב-14 בנובמבר, כעבור שלושה חודשים בדיוק, התפטר ליברמן מהממשלה. הפרס הגדול הונח לפתע על הרצפה, ובנט דרש אותו.

ההיגיון הפוליטי אמר שנתניהו ייענה בחיוב. כליאת הבית היהודי בכלוב הזהב של משרד הביטחון יכלה לחסל אחת ולתמיד את מקור ההטרדות הנמשך מימין. נתניהו שקל את המהלך ברצינות רבה מאוד, והתעלומה הגדולה של השבוע היא מדוע החליט לוותר, גם במחיר בחירות מוקדמות בעיתוי קטסטרופלי. חשש ממרד בליכוד? וטו של כחלון? ואולי החשש להיראות כמי שנסחט ונכנע?

שנים של תסכול התפרצו אצל בנט כשהבין שגם דרישתו זו תסורב. ראש הממשלה הרי מאכיל אותו מרורים במנות קטנות, קבועות. רק בשבוע שעבר התייבש שעה ורבע בלשכת ראש הממשלה בהמתנה לפגישה, שהייתה, כרגיל, אחרונה בסבב הפגישות עם ראשי הקואליציה. נתניהו הבטיח לו את תיק הביטחון בלחיצת יד ערב הבחירות האחרונות תמורת אי התקפה ואז חזר בו בלי למצמץ; דילג מעליו כשהצניח את ליברמן לתפקיד, ובדרך עשה ככל יכולתו כדי להקטין אותו ולהשפילו.

אין פלא שבנט בחר באולטימטום.

היחסים העגומים עם נתניהו הפכו את הקריירה שלו לרצף של דרישות אולטימטיביות מנתניהו: איומים קצובים בזמן הכניסו אותו לממשלה ב-2013, עצרו את שחרור המחבלים ב-2014, והפכו את שקד לשרת המשפטים ב-2015. הפעם זה לא עבד.

 

יחסי אהבה-קנאה

אבל המרתקים מכולם הם יחסי בנט ושקד. אין הרבה מקרים שבהם מספר אחת מעניק למספר שתיים את התפקיד הבכיר, ושמספר שתיים הופכת פופולרית בהרבה ממספר אחת. צריכה אישה להיות קדושה כדי לשמוע מכל עבר איך מדברים בה נכבדות, עד כדי צמרת הליכוד וראשות הממשלה, ולהישאר חיילת נאמנה בסיעה בינונית. צריך אדם להיות קדוש כדי לראות איך תחתיו צומחת דמות פופולרית בהרבה ממנו ולא להפוך פרנואיד. אפילו במפלגה הדתית לאומית אין קדושים.

אין שום ראיות פורנזיות שהשניים הסתכסכו: שש שנים הם יחד בפוליטיקה, ומעולם לא חלקו זה על זה בפומבי או שתלו בתקשורת ציטוטים מרושעים בשם מקורבים. אלה לא יחסי אהבה-שנאה. אולי אהבה-קנאה.

בין שרת המשפטים והחינוך יש פערי אופי ופערי אינטרסים. היא מחושבת, לעיתים עד כדי הססנות. הוא נועז, לעיתים עד כדי פזיזות. הדוגמא הנפלאה מכולם היא האולטימטום שהביא למינוי שקד לשרת המשפטים. היא התנגדה בתוקף מחשש שהבית היהודי יישאר באופוזיציה, אבל בנט התעקש. הוא נותן גז, היא שמה ברקס.

כמי שקיבלה את תיק המשפטים נגד חוקי הטבע בגיל צעיר וממפלגה קטנה, האינטרס העליון של שקד הוא לייצב את ספינת הממשלה, כי הזדמנות כזו לא תחזור במהרה ואולי לא תחזור לעולם. כיו"ר מפלגה שהתכווצה, האינטרס העליון של בנט הוא לטלטל את הספינה. אחרת נתניהו ימשיך לשדוד לו את הבוחרים ואת האג'נדה וישאיר אותו בתיק החינוך.

ובקיצור: היא זקוקה לשקט, הוא רוצה לעשות רעש.

ההדגמה הטובה ביותר למתח הזה התרחשה במאי 2016, כשנתניהו נואש מממשלת ה-61 וביקש להרחיב את ממשלתו. בנט העדיף את כניסת הרצוג, שהיה מאפשר לו לטעון שראש הממשלה שבר שמאלה ובהמשך גם לפרוש לאופוזיציה. אבל שקד עבדה שעות נוספות למען כניסת ליברמן לממשלה, כדי למנוע את אותה הפרישה בדיוק. היא סייעה להכניסה את ליברמן לממשלה והוא סייע להוציא אותו.

אחרי הרבה מהלכי שקד, האולטימטום השבוע היה כולו מהלך בנט. ככל הידוע, יו"ר הבית היהודי היה הראשון לזהות בישיבת הקבינט בשלישי שעבר שליברמן עומד להתפטר. היא זרמה עם האירוע והוא הלך והסלים עד להחלטה להתפטר, שנהפכה בלילה שבין ראשון לשני בדיון משותף. בהצהרה, למחרת, המיקרופון של בנט שבק חיים. באקט סמלי משהו, הוא תפס את הפודיום שלה והיא זזה הצידה.

הנזק העיקרי שיצטרך בנט לתקן איננו ציבורי אלא פוליטי: כדי לקבל את תיק הביטחון אחרי הבחירות הוא יצטרך שוב להציב אולטימטום, והפעם לא למצמץ. האם הציונות הדתית, המפד"לניקית, תיתן לו גיבוי, או שוב תציף אותו באלפי מסרונים מבוהלים ברגע האמת?

"אברח ממך – אליך", כתב שלמה אבן גבירול לפני אלף שנה, ותיאר יפה גם את מצבם של ראשי מפלגות הימין. הצרה של בנט משותפת גם לכחלון ואפילו לליברמן. בסיומם של כל המשברים מול נתניהו, מחכה להם רק אופציה אחת: אותה ממשלה עם אותו נתניהו. הם היו רוצים לפרוש בטריקת דלת, אבל קשה לטרוק דלת מסתובבת.

 

יוזמה אחרונה בקנה

השם המקובל לחוק שמקדם עכשיו ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא "תיקון סער". שם מדויק יותר יהיה "תיקון סער וריבלין". הסעיף הראשון אכן נועד לבלום בעתיד קשר היפותטי של בכירים בליכוד, והוא מבקש להטיל את הרכבת הממשלה רק על יושב ראש מפלגה. לזה הסכים יושב ראש כולנו משה כחלון בחדווה. מה אכפת לו להפוך חבר במועדון המצומצם שממנו יבוא ראש הממשלה הבא.

הסעיף השני, המכריע, נוגע לריבלין. הוא מבקש לקבוע שהנשיא יחויב להטיל את הרכבת הממשלה על הח"כ שזכה למספר הממליצים הרב ביותר. לסעיף הזה כחלון מתנגד, ובלעדיו אין רוב ואין חוק.

הטענה של שר האוצר ושאר המתנגדים היא שהחקיקה תצמצם את שיקול דעתו של הנשיא. זה נכון תיאורטית, אבל לא מעשית. בדק מי שבדק, וגילה שמעולם עד היום הטילו כל הנשיאים את הרכבת כל הממשלות על המועמד שקיבל את מרב הממליצים. ברוב הפעמים זה היה קל ואוטומטי, כי המנצח זכה ביותר מ-61 ממליצים. אבל פרס זכה ב-1984 ל-60 תומכים וכעבור שש שנים ל-54; אולמרט קיבל 59 המלצות ב-2006 ושנתיים אחר כך נהנתה לבני מ-38 בלבד. גם במקרים האלה הם קיבלו את הטלת הממשלה, כי שאר המועמדים קיבלו מספר המלצות נמוך יותר.

הטיעון בעד "תיקון ריבלין", אם כך, הוא שקשה לצמצם שיקול דעת שבמבחן התוצאה ממילא לא התקיים מעולם. בליכוד יטענו שהתנגדות עזה מדי לתיקון החוק תלמד – על דרך השלילה – שמישהו אכן חפץ בהתנעת האפשרות הזו אחרי הבחירות. יש גם מי שטוען שהחוק החדש עוד יפגע בסוף ביוזמו: הוא הרי יהפוך את הערבים, שמקפידים לשבת על הגדר, לשחקנים. במחי המלצה הם יוכלו להצטרף לגוש חוסם נתניהו. אגב, החוק המוצע יאפשר לנשיא בכל זאת שיקול דעת אחד: במקרה שלשני מועמדים יהיו שישים ממליצים כל אחד. שיעזור האל לנשיא שייקלע למצב הזה.

 

האב, הבן ורוח היו"ר

קשה להיות אריה דרעי בגירסת הקאמבק. כשחזר הייתה לו את ש"ס אבל לא את ראשות המפלגה, שבה נאלץ לחלוק עם ישי ואטיאס; אחר כך כבש את הראשות אבל פתאום הזהירו הסקרים שלא בטוח שתהיה ש"ס לאורך זמן. ודווקא עכשיו, אחרי אוסף הישגים מרשים בבחירות המקומיות וכשש"ס מטפסת הרבה מעל אחוז החסימה, הראשות שוב בסכנה.

סעיף השוחד המאיים שהחל את החקירה, לפני שלוש שנים, אמנם גולח מהמלצות המשטרה, אבל גם העבירות שנותרו בו חמורות דיין כדי לסיים את הקריירה שלו.

הסכנה ברורה, אבל לא מיידית. קצב קבלת ההחלטות בפרקליטות מבטיח שדרעי יוכל לעמוד בראשות ש"ס בבחירות הקרובות ולהתמנות לשר מיד לאחריהן. אם יוגש כתב אישום, דרעי לא יהיה שר בסוף כהונת הממשלה הבאה ואולי גם לא ח"כ בכנסת שאחרי הבאה.

ערב לפני ההמלצות ישב דרעי שעה ארוכה בכנסת בישיבת אבל לזכרו של חבר מפלגתו המנוח, דוד אזולאי, שנפטר בחודש שעבר מסרטן. חברת הכנסת שלי יחימוביץ', שהספידה אותו בנאום נוגע ללב, השמיעה לפי תומה משפט שהדהד היטב בש"ס. "דוד אהב מאוד להיות חבר כנסת, אבל הוא לא אהב לכהן כשר, ולא פעם שטח באוזניי את געגועיו לעבודה הפרלמנטרית, שבה הצטיין כל כך".

מאחורי המשפט הזה מקופלת דרמה אנושית שלא סופרה דיה, אולי כי במרכזה דמויות אלמוניות יחסית. למרות שרצה מאוד להישאר במשכן, דוד אזולאי לא סיים את חייו כחבר כנסת. לחבריו מסיעות אחרות סיפר שבש"ס מפעילים עליו לחץ כבד להתפטר כדי להשיג סיעה צייתנית יותר. אחר צהריים אחד, בחורף שעבר, שיגרו פתאום כמה מועמדים של ש"ס לכנסת התפטרות קולקטיבית מהרשימה. פתאום הבא בתור להיכנס היה מספר 16, ינון אזולאי, בנו של שר הדתות. האב החולה הבין את הרמז העבה מלשכת היושב-ראש, והגיש את התפטרותו. הבן הצעיר ירש את מקומו של האב החולה.

אזולאי הבן שמע היטב את דברי יחימוביץ'. אולי לכן פתח את דבריו במשפט מצטדק מעט, שכוון ליודעי חן: "ברשות השר הרב אריה דרעי, שרבים לא יודעים מה עשה, ובמיוחד בשנה האחרונה. וכל מה שעשה – על פי הסכמתו של אבא, ואני אישית חייב לו, ואבא יהיה מליץ יושר עליו". ודרעי, כידוע, זקוק עכשיו למליצי יושר.

(פורסם ב"ידיעות אחרונות")

שתף:

תגובות

Comments are closed.