למה דן חלוץ רצה לפטר אותי ואיך זה קשור לחוק הצינון הכל כך מושמץ וכל כך נכון

כהונתו של דן חלוץ כרמטכ"ל שהותנעה לפני עשור בדיוק הייתה רק תחנת ביניים הכרחית. היא נועדה למלא את התפקיד של חביות בייצור יין או מכללות לשחקן כדורסל: הכשרה והשבחה. התפקיד הבא כבר היה כתוב על הקיר: שר הביטחון בממשלת שרון השלישית, זו שאמורה הייתה לקום אחרי ההתנתקות ונטישת הליכוד. חלוץ היה המועמד המושלם: גם טייס, גם ימינה מהמרכז, גם מזרחי. גם ובעיקר פוליטיקאי.

כבר בשנת 1981, בעודו טייס פעיל בחיל האוויר, הוא שיגר מכתב תמיכה לראש הממשלה בגין, שבו תקף במילים קשות את יו"ר האופוזיציה דאז שמעון פרס, על רקע השמדת הכור בעיראק. ביום הפריימריז בליכוד ב-2002 בין שרון לנתניהו השתתף – כמפקד חיל האוויר – במסיבת העיתונאים שבה השמיע שרון את קריאתו המפורסמת: "לכו להצביע". באביב 2005 מונה על ידי שרון לרמטכ"ל ומיד מיהר לפרוע את השטר. בוקר אחד שאל אותו רזי ברקאי בגלי צה"ל אם הוא תומך בהתנתקות שאותה אמור היה להוציא לפועל. אני מכיר את רזי: הוא שאל את השאלה כדי לקבל את ה"אתה בטח לא מצפה שאעסוק בשאלות פוליטיות" הקבוע מקציני צבא. חלוץ היכה אותו ואת המאזינים בהלם: אם לא הייתי תומך בזה לא הייתי עושה את זה, אמר. שבוע לפני הפינוי נפגש עם בכירי חדשות 2, והודיע להם שלא יסכים לבניית אולפן בנווה דקלים. "בשביל מה אני צריך את זה?", אמר להם. "לא רוצה שתראיינו לי 24 שעות ביממה מתנחלים בכיינים".

בדרך, הוא לא בחל באמצעים. מפקד גל"צ לשעבר אבי בניהו סיפר השבוע בכנס של מקור ראשון שחלוץ דרש להדיח כתב בתחנה בגלל שהוא "מעצבן אותו כל בוקר" בסיקור ההתנתקות. הכתב הזה הוא אני. בניהו סירב, כמובן. הוא סיפר לי על זה רק לאחר שנתיים, כשאיש משלושתנו כבר לא היה בתפקידו המקורי.

במערכת הפוליטית ראו את ההתנהלות והזדעזעו: חוק הצינון הכה מושמץ שמרחיק קצינים בכירים מהכנסת לשלוש שנים נולד בין פינוי עזה למלחמת לבנון השניה, על רקע הקשר המשחית שהתפתח בחוות שקמים בין גנרלים לפוליטיקאים. "חוק חלוץ", קראו לו אז, ואין צודק ממנו גם היום. כשעיתונאית מראיינת מנהיג מפלגה ואז קופצת לזרועותיו זה לא אלגנטי. כשרב-אלוף מגבש אסטרטגיה פוליטית בעודו שולח חיילים לקרב ותת-אלוף לוקח חלק פעיל בפורום פוליטי דיסקרטי זה כבר אסון. ועדת השרים לחקיקה שדחתה את ההצעה של ח"כ יעקב פרי לקצר את תקופת הצינון הצילה את המטכ"ל מציפורני הפוליטיקה. אהוד ברק קפץ בן לילה מהמדים לחליפת שר הפנים; אמנון ליפקין שחק ז"ל דילג תוך יממה מהקריה למפלגת המרכז; חלוץ תכנן לקפוץ עוד יותר מהר והרבה יותר גבוה. בסוף ראשו נחבט בשמורות הטבע של דרום לבנון. אל הכנסת, מחוז חפצו האמיתי, הוא מעולם לא הצליח להגיע.

אגב, בהזדמנות חגיגית זו אפשר לספר שזו הייתה הנזיפה המטכ"לית השנייה שספגתי אז. שנה וחצי קודם לכן, כשרמזי התנתקות ראשונים החלו לזלוג מלשכת ראש הממשלה, הגיע בוקר אחד רב אלוף משה יעלון לוועדת החוץ והביטחון. אחד מחברי הכנסת יצא מהוועדה עם פתק ששמור אצלי עד היום, והושיט לי אותו. היה כתוב בו הציטוט שיהפוך למטבע לשון: "נסיגה חד צדדית – ניצחון לטרור. אולי נחסוך גדוד אבל נצטרך להשקיע אוגדה". מיהרתי לשדר שהרמטכ"ל תוקף את הכוונה לפנות את גוש קטיף. כעבור חמש דקות פרצה מהחדר דוברת צה"ל דאז, רותחת ונזעמת. היא לא רצתה להסתבך עם לשכת שרון. במהדורת 11:00 כבר שודרה הכחשה חגיגית מטעם לשכת הרמטכ"ל.

שתף:

תגובות

Comments are closed.