מאחורי הגלאים של פרשת הר הבית: כשהציבור איגף את הממשלה מימין

על שלושה דברים נתניהו עומד: על הביטחון, שיקול הדעת והימין. הוא עומד בראשות הממשלה זו הכהונה הרביעית בגלל מעמדו הבלתי מעורער כמר ביטחון הישראלי; בגלל ההערכה לזהירות והריסון שבהם הוא מתפעל אירועים צבאיים ומדיניים מסובכים; ובגלל היותו ימני מלא-מלא.

באירועי הר הבית נתניהו ספג מכה קשה בכל אחת משלוש התכונות. חמישה הרוגים ישראליים תוך שבוע פגעו בתחושת הביטחון אחרי תקופה ארוכה-יחסית של שקט יחסי. שיקול הדעת שלו הועמד בסימן שאלה גדול לאור הזגזוג הבלתי-ניתן להסבר בפרשת גלאי המתכות. וכש-77 אחוז מהציבור הישראלי סבורים שישראל התקפלה ו-68 אחוז מתנגדים להחלטה על קיפול המגנומטרים די ברור שנתניהו נתפס במלכודת נבדל ברורה מול מצביעיו. הרעיון להציב שערי בידוק התגלה כשער עצמי.

גלאי המתכות נולדו כרעיון שלא הבשיל עוד בהסלמה הקודמת סביב הר הבית, בסוף 2014. הקבינט הנחה אז להתקין גלאים אבל ההנחיה לא מומשה, והנחיה נוספת באמצע אינתיפאדת הסכינים נעצרה שנה אחר כך בידי ראש הממשלה. כששני השוטרים הדרוזים נורו למוות בשערי ההר, לפני שבועיים בדיוק, העלה נתניהו עצמו את הרעיון להציב אותם בהר. המשטרה, שבהמשך תילחם עליהם, לא התלהבה. השר יואב גלנט סיפר באחת מישיבות הקבינט שכאשר שימש כאלוף פיקוד הדרום, בידוק של 25,000 פועלים דרך מגנומטרים בעזה ארך ארבע שעות ודרש כרטיסים מגנטיים. במכפלות הדרושות, המתנה של רבבות מוסלמים במשך 12 שעות בהר הבית היא מתכון לאסון.

אבל בין שישי לראשון זה היה האמצעי הזמין היחיד. במחסני המשטרה היו רק גלאים בודדים, אז נתניהו פטר אותה ממכרז. מעניין מה יעשו עכשיו עם עשרות השערים נטולי השימוש.

נתניהו יצא לאירופה. בתדרוך לעיתונאים בהונגריה הוא הצהיר בביטחון שהגלאים לא יוסרו, ויהי מה. הביטחון התבסס כנראה על הסכמות שקטות עם הצמרת הירדנית.

הרמטכ"ל וראש השב"כ שהיו על הקו לא התנגדו. ארגוניהם התעוררו רק בהמשך השבוע. כעומק השתיקה לפני, כך גודל הלהבות בתרחישי האימה שציירו אחרי. עם חזרתו מבודפשט נתניהו כינס את הקבינט. המטרה הייתה ברורה: למצוא דרך לרדת מהעץ. "אני מבין שמגנומטרים  אתה מציב לבד, אבל כדי להוריד אותם אתה צריך אותנו", סנט שר האוצר כחלון בנתניהו בישיבת הקבינט. אבל התסיסה בדעת הקהל נגד המהלך המסתמן עשתה את שלה, והשרים החליטו במפתיע להותיר את הגלאים. ההחלטה התקבלה כשעמוד השחר כמעט עלה על ירושלים, דקות לפני שבהר מתחילה התפילה הראשונה של היום.

הנה מבוא למדינאות בעידן הפייסבוק: הלחץ של הגולשים בעולם הערבי כפה על מלך ירדן להתנגד למגנומטרים, והלחץ של הגולשים הימניים בישראל כפה על נתניהו להשאיר אותם.

האירועים ביום שישי תאמו יותר את תרחישי המשטרה המקלים מאשר את תרחישי הצבא והשב"כ המחמירים, אבל הדינמיקה עשתה את שלה. הרצח בחלמיש בליל שבת יחד עם תמונות המתפרעים מירושלים עשו את שלהם. כשהקבינט התכנס בראשון היה ברור לאן חותר נתניהו, אבל הבעיה הייתה שאין עם מי לדבר: הירדנים לא מספיק הוטרדו מהאירוע כדי לסוכך בכנפיהם על פתרון מוסכם, והאמריקנים לא היו שם כדי להסביר לירדנים בנימוס תקיף שזה עניינם. מי שראה השבוע את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מפגין בורות של תיכוניסט מנברסקה כשנשאל על ידי עיתונאית לבנונית מה עמדתו ביחס למהלכי חיזבאללה, מבין שגם על הר הבית לא בטוח ששמע.

ואז הגיעה ההסתבכות ברבת עמון. אם החיים היו "בית הקלפים" היינו מגלים שישראל יזמה את התקרית המביכה בבית הקב"ט ברבת עמון, רק כדי להכניס את הירדנים למשחק. אבל החיים הם יותר פולישוק (או איחוד של פולישוק ופאודה, כפי שציין השבוע בצדק כתב הארץ אמיר טיבון). מה שנראה בהתחלה כניסיון פיגוע על רקע אל אקצה והתברר אחר כך כתגובת יתר פרועה לויכוח עם מברג פיליפס שיחק לטובת השב"כ וצה"ל פעמיים: הוא אפשר לצייר את האירוע כנקמה מוסלמית חריגה, רחוק מהבית, על אירועי הר הבית, כזו שמחייבת הרגעה דחופה; והוא סיפק עילה מוצדקת לויתור ישראלי על הגלאים.

היה משהו קצת מביך בתמונות החיבוק של ראש הממשלה עם המאבטח. מקב"טים מיומנים מצופה להפגין קצת שיקול דעת בטרם יירו למוות בשני אזרחים על אדמה זרה, עוינת רק בגלל ויכוח צעקות שהתחיל בהתקנת מיטה.

תרחישי הבלהות שהציג הקבינט בישיבה בין שני לשלישי היו כאלה שגם משתתפים ותיקים בפורום אינם זוכרים. כמה משתתפים התרשמו שנתניהו, כמו בצוק איתן, מעדיף ללכת לעימות גדול, אם נגזר כזה, רק כשהעם משוכנע שלא הייתה ברירה.

העם הפתיע הפעם את נתניהו מימין. קשה להעלות על הדעת הרבה אירועים בעבר שבהם מצא עצמו ראש הממשלה לשמאלם של שלושה רבעים מהציבור, במקום שבו מצויים בדרך כלל יוסי יונה וסתיו שפיר. זה מזכיר את אירועי אלאור אזריה ומהדהד את מבצע צוק איתן. בשני המקרים נתניהו הצליח להשתקם בדעת הקהל. אולי כך יקרה גם הפעם. אבל תגובתיו העידו שהוא מודע היטב למצוקה החריפה שנקלע אליה. מאז ההחלטה דובריו מפציצים בהודעות ימניות: חידוש עבודות עמונה, סיור עם חיילים בצפון, תמיכה בחוק "ירושלים רבתי", הנחיה על בידוק ידני בהר, הודעות חריגות בחריפותן נגד טורקיה, ועוד היד נטויה. הוא יזדקק ליותר מזה בשבועות הקרובים. הנזק שנגרם לו השבוע חמור מזה שגרמה לו עד היום פרשת הצוללות, שכה העסיקה את הציבור והתקשורת בשבועות האחרונים.

הרתעה לא נהרסת ביום אחד, התנחמו שרים לפנות בוקר, כשהסתיימה ישיבת ההתקפלות והשחר החוויר במזרח. או בפרפראזה: גם רומא לא נהרסה ביום אחד.

 

ההכרעה של בנט

מדוע נראה בכל יום שאיילת שקד מתחזקת ציבורית ואילו נפתלי בנט דורך במקום? הנה הצעה: שקד נתפסת כמי שנלחמת בשמאל. בנט – כמי שנלחם בנתניהו. בראיון בדפים אלה הוא אמנם טוען ש"עימותי בנט-ביבי עושים לי רע", אבל לפרקים היה נראה שבבית היהודי די נהנים להיכנס בביבי חזיתית.

הבעיה באסטרטגיה הזו היא שנתניהו פיתח כנגדה תו"ל: הוא נצמד לבנט. בנושא המדיני, ראש הממשלה לא משאיר רווח של סנטימטר מהבית היהודי, ופוליטית הוא מחבק את המפלגה חיבוק מרסק עצמות. "הטלפון הראשון שלי במוצאי הבחירות יהיה למרים פרץ והשני לנפתלי בנט", הבטיח שוב ושוב, והמנדטים עשו עקוב אחריי מבנט למחל. מאז הבחירות התברר עוד משהו: קשה לזכות בפופולריות כשתוקפים את הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בימין בכלל ואולי גם בציבור הדתי-לאומי בפרט.

ובקצרה: לפני הבחירות מצביעי בנט עוזבים בהמוניהם לליכוד, ולאחריהן בנט עומד בסוף התור במו"מ הקואליציוני כי בניגוד לחרדים או לליברמן וכחלון כולם יודעים שהוא לעולם לא יישב עם השמאל. זו לא עמדה נוחה במיוחד לקבל את תיק הביטחון בממשלה הבאה.

פוליטיקאים סובלים לפעמים ממשבר טקטי. נפתלי בנט, לעומת זאת, ניצב בפני הכרעה אסטרטגית: מי הוא?

כחלון הוא האיש שעבורו מצביע מי שחושב שכלכלה היא הדבר החשוב; ליברמן – קולם של העולים הותיקים מרוסיה. חמש שנים אחרי שנכנס בסערה לחיינו, בנט לא יכול עוד להתבסס רק על אנרגיות מתפרצות. מה המסר הייחודי שמציע הבית היהודי ואמור להביא אליו עוד מאתיים אלף מצביעים?

יש אחד כזה, אבל בנט מעדיף לברוח ממנו כמו מאש: המפלגה הדתית-לאומית. זה מאגר מנדטים בטוח אך משופם ובלתי מלהיב של שישה עד שמונה מנדטים יחד עם תקומה. הוא כרוך בהשלמה עם זניחת החלום על משרדי הביטחון והחוץ, לא כל שכן ראשות הממשלה, ובישיבות ארוכות עם מוטי יוגב, אורי אריאל ורבני ישיבות הקו. בנט יוכל להיות יו"ר הבית היהודי כל עוד ירצה בכך. פוליטיקאים רבים היו שמחים לחתום על עסקה שמבטיחה כמעט בוודאות תפקיד בינוני-בכיר בכל ממשלה, חברות בקבינט וראשות מפלגה.

אבל בנט, מותר לחשוד, הולך בגדולות יותר. כדי לעשות זאת הוא יצטרך להיפרד מתקומה, אבל לא רק ממנה אלא גם מחלקים מהבית היהודי בהרכבו הנוכחי. העניין הבעייתי מבחינתו הוא שמאגרי הקולות הגדולים, הציבור המסורתי-חילוני הגדול מאשקלון, אשדוד, בת-ים וראשל"צ, התרחקו ממנו מאז זרח כוכבו בבחירות המדהימות של 2013.

איך יכבוש אותם מחדש? האם במסר דתי-ליברלי בסגנון אמנת גביזון-מדן ופיוס עם הקהילה הלהט"בית? אולי ברשימה שמחצית מחבריה חילוניים אטרקטיביים והיתר, מה שקרא אורי אורבך "דתיים נורמליים"? או דווקא בהצהרות בסגנון פסילת הספר גדר חיה ומאבק בבית המשפט העליון? צריך להודות שכרגע נראה שהסיכון עולה על הסיכוי. כל פוליטיקאי זקוק ל"בייס", מאגר תומכים טבעי. צריך הרבה אומץ, אולי אפילו הרפתקנות, כדי לוותר עליו ולצאת למסע בחולות הנודדים של האלקטורט הימני. לבנט לא חסרים לא זה ולא זו. השנה הקרובה תלמד אם הוא יטוס למעלה, או ייורט בידי כיפת הברזל.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:

תגובות

Comments are closed.