מדוד לוי לאורלי לוי: המשפחה שמדאיגה את נתניהו

סקרים אולי שווא ידברו, אבל לאורך זמן המגמה הייתה ברורה: מאז חודש נובמבר האחרון ועד החודש שעבר, משך כל החורף, הליכוד התחזק בכל סקר באופן עקבי. בחורף האחרון הוא שאב את קולות שאר מפלגות הימין וצבר פער משמעותי על פני יש עתיד. בחודש האחרון המגמה הזו התהפכה בכל סקר שפורסם, לאיבוד קל של מנדט-שניים. כיוון שמגמה היא הדבר החשוב היחיד, נשאלת השאלה: מדוע?

אפשר לייחס את זה לשערוריית המשואות, או לזגזוג בנושא המסתננים, אבל דומה שהתשובה פשוטה יותר: בחודש האחרון לא חלו שום התפתחויות בתיקי נתניהו. המהדורות נפתחו באיראן ובסוריה, בשטפונות ובמסתננים, אבל לא בפרשות 1000, 2000 ו-4000. זה עד כדי כך פשוט: הציבור הימני מצטופף סביב מנהיגו אל מול מה שהוא רואה כהזנה הדדית של המשטרה והתקשורת, אבל כאשר סדר היום חוזר לפסים נורמליים לראש ממשלה הוא מחויב פחות. כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, אמר נתניהו. אל דאגה, בשבוע הבא, לפי הפרסומים, הוא כבר נדרש לחקירה נוספת.

האם יש אח ורע בעולם לתופעה שבה אדם אחד ירכיב ממשלה עם שני דורות? הצרה העיקרית של בנימין נתניהו בשנות התשעים הייתה דוד לוי. הבת של לוי עשויה לגרום לו את כאב הראש עמוק לתוך העשור השלישי של המאה הנוכחית. הסקרים האחרונים אמורים לצנן את החשק של ראש הממשלה בבחירות. משפחת לוי לא אוהדת, בלשון המעטה, את ראש הממשלה הנוכחי. זו אחת הסיבות שנתניהו לא תמך במועמדותו של דוד לוי לנשיאות גם מול ראובן ריבלין שנוא נפשו. הוא סולד מעמדותיה הכלכליות כמו שהיא סולדת משלו. לוי, אינדיבידואליסטית קיצונית בלשון המעטה, הביעה בקול גם את הסתייגותה מהמתחרה העיקרי, יאיר לפיד ("דוגמן") וסביר יותר להניח שתעדיף את נתניהו על פני הרפתקה מהמרכז-שמאל. אבל זה עדיין בעייתי. הכרזה על בחירות עכשיו פירושה שלאחריהן, גם אם ישיג הישג משמעותי, ייקלע למשא ומתן גיהנומי. בנט וליברמן יתקוטטו על תיק הביטחון, ועכשיו גם מסתמן מאבק בין כחלון ולוי על תיק האוצר.

אז למה למהר? שלשום פורסם שהיועץ המשפטי לממשלה מבקש השלמות חקירה בתיקי 1000 ו-2000. המשמעות היא שאין לצפות להכרעה של מנדלבליט לפני 2019. כל השותפים יעדיפו לתת ללוי להישחק עוד כשנה, והעיכוב הצפוי, תרתי משמע, בהכרעה על עתידו המשפטי של ראש הממשלה, נותן לכולם אורך נשימה. לוי מכרסמת בכולם, הם מקווים שהזמן יכרסם בה.

הקיץ האחרון

זה כנראה הקיץ האחרון של רוני אלשיך במשטרת ישראל. לא רבים יתגעגעו אליו כאשר יסיים את תפקידו, כפי שסוכם, בנובמבר 2018, מקץ שלוש שנים.

אלשיך רוצה הארכה, רוצה מאוד. הטקסטים שנשמעו מפי "מקורביו" שידרו מסר פולני בסגנון "אני אסתדר בלי" שלמעשה מעיד על רצון עז לקבל שנה רביעית. ספק אם הדרך שבחר תעזור לו. מעבר לדרישה מנתניהו לפסול את עצמו (שממילא לא רלבנטית, כי הכהונה מסתיימת אוטומטית ללא צורך בהצבעה) "מקורביו" השתלחו בשר לבטחון הפנים גלעד ארדן ואמרו שאם לא יאריך את הכהונה זה יהיה רק בלחץ מרכז הליכוד. אגב, המרכז לא בוחר את הנציגים מאז שליאור חורב היה יועצו של אריאל שרון.

יחסי ארדן ואלשיך מתוחים מאוד בשנה האחרונה, אבל עד עתה שני הצדדים הקפידו זה בכבודו של זה. לשכת המפכ"ל העבירה מסרים שהתדרוך נגד השר לא היה על דעתה, אבל איכשהו דוברות המשטרה שמנוסה מאוד בהכחשות (לעיתים לא הכי מדויקות) לא טרחה עד עתה להבהיר שהדברים אינם על דעתו של המטה הארצי. יש בהם גם כשל לוגי: אם אלשיך טוען שהשר לבטחון הפנים יסיים את כהונתו בלחץ הליכודניקים, האם הוא מודה בדיעבד שגם מינויו – מתנחל חובש כיפה סרוגה ממוצא מזרחי – היה צעד שכוון למצוא חן בעיני המתפקדים?

אם לסכם: אלשיך רוצה הארכה, נתניהו היה שמחים  לסיים את כהונתו בבעיטת עונשין.

אחד משניים

חצי שנה לפני הבחירות המקומיות, אפשר כבר לקבוע במידה רבה של ביטחון שראש עיריית ירושלים הבא יהיה אחד משניים: זאב אלקין או משה ליאון. יש עוד מועמדים, אבל אלה מסתמנים כמועמדים הריאליים היחידים.

ליאון תלוי נואשות בקול החרדי. אריה דרעי, שהריץ אותו בפעם הקודמת, מעוניין מאוד להצליח הפעם, אבל הוא גם לא מעוניין להיכשל פעמיים עם אותו מועמד. לכן, הוא יתייצב בגלוי מאחורי המועמדות רק אם יקבל את תמיכת החרדים האשכנזים, בדגש על החסידים. הם, מטבע הדברים, לא ששים לתת לדרעי הישג כזה.

בחוגים החסידיים (ולא רק בהם) נשמעה השבוע הטענה המרתקת הבאה: לטענתם, ליברמן ודרעי שהריצו את ליאון בפעם הקודמת מקדמים אותו גם עכשיו. לפי הטענה, ליברמן לא מגיע עם גייסות של מצביעים אלא עם סחורה אחרת: חוק הגיוס. כמה עסקנים חרדיים מוכנים להישבע שליאון מנהל את המגעים על חוק הגיוס מול החרדים. הדיל לא נאמר במפורש, אבל הוא ברור: אם תתמכו בליאון נוכל להגיע למתווה גיוס שתוכלו לחיות איתו. אם לא – פנינו לפיצוץ. ליצמן וגפני לא מתלהבים מליאון, אבל מתלהבים עוד פחות מכישלון במשימה העיקרית שלשמה נכנסו לממשלה הנוכחית.

ליאון מכחיש בתוקף את הדיווח ומגדיר אותו "קשקוש". מקורבי ליברמן טוענים שהוא לא תומך בליאון ולא מתכוון לעשות זאת, והדיל נראה כמו המצאה קלאסית של מתחריו.

וזה משאיר אותנו עם זאב אלקין: השר לענייני ירושלים צריך לקבל החלטה דרמטית, לעזוב את הבריכה הלאומית לחמש שנים שבהן סביר מאוד שיתנהל קרב ירושה בליכוד, וללכת לזירה המוניציפלית. בהצבעה חופשית מול ליאון הוא יזכה כנראה לרוב משמעותי בקרב הציבור הדתי לאומי ויזכה גם לנתח מסוים מהחסידויות. אבל כמתמטיקאי חובב הוא ודאי מודע לדמוגרפיה העירונית שמחייבת אותו לגרוף כמעט תשעים אחוז מקולות הציבור הלא חרדי בעיר, משימה שרק ניר ברקת עמד בה בדור האחרון.

המאבק בין אלקין לליאון לא יגיע כנראה עד לקלפיות. במונחים ביטחוניים, הם מנהלים עכשיו את המב"ם, המערכה שבין המלחמות. אחד מהם יזכה ברוב גדול, והשני יוותר.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:

תגובות

Comments are closed.