עוד קריירה פוליטית טבעה בחולות עזה

רגע לפני ששרי הקבינט התרוממו מהכורסאות בבור הסודי, רגע אחרי שסיכמו על עצירת האש, הניח השר אריה דרעי את כף ידו לזקנו בתנועת דאגה ותהה: "איך אנחנו יוצאים עם ההחלטה הזו החוצה?". כמו חבריו הוא שיער שהציבור יקום על הממשלה, אבל לא שיער עד כמה.

כמה דקות קודם לכן, אחרי ששר הביטחון סיים לדבר, כתב אחד משרי הקבינט פתק לאחד מחבריו. הטקסט שם היה קצר: "איווט עומד להתפטר". אגב, ליברמן לא היה היחיד שהמחשבה חלפה בראשו. אל השרים בנט ושקד הגיעו במהלך היום הפצרות והצעות אין ספור לפרוש. הזעם הציבורי על סדרת החינוך המשפילה שהעביר חמאס את מדינת ישראל יכול היה להיתרגם לרווח פוליטי, במיוחד מצד מי שחפץ בתיק הביטחון בכהונה הבאה. אבל בנט בחר שלא, וכעבור יממה מצא את עצמו מועמד בכיר לתיק עוד בכהונה הזו.

הרבה קריירות פוליטיות אבדו בחולות עזה, והשבוע חנקה הרצועה עוד כהונה של בכיר ישראלי. חשדנותו של מחבל בכיר בחמאס הולידה את ההיתקלות הקטלנית שבה נהרג סא"ל מ', ההיתקלות הקטלנית הובילה לתגובה חמאסית שהובילה למתקפה ישראלית ומשם למטח הרקטות ולהפסקת האש המרתיחה. כנהוג בהחלטות לא פופולריות, ולא חסרות כאלה לאחרונה, נתניהו ניסה להדביק אליו בדבק מגע את שאר חברי הקבינט. ההדלפות שלפיהן בנט וליברמן תמכו בעצירת האש היו תדרוך אחד רחוק מדי: במאמציו להיחלץ מחיבוק הדב ליברמן ברח עד לאופוזיציה.

כהונתו בקומה ה-14 בקריה הייתה מרתקת, מן הסתם, אך עלתה לו באובדן כ-140,000 מצביעים. הוא נישא אל הלשכה הזו על כנפי עשרה מנדטים בסקרים, שהאמינו להבטחותיו לכבוש את הרצועה ולמגר את הטרור. כשיירד משם היום במעלית בפעם האחרונה יהיו בכיסו 5-6 מנדטים בלבד. עלייתו בסקר חברת החדשות שלשום היא כנראה זמנית. ליברמן נמלט כל עוד נפשו בו מלשכה שאין פוליטיקאי שלא מתאווה אליה.

נאום ההתפטרות של ליברמן היה מופת טקסטואלי. אין מצביע ימין אחד שיחלוק על מילה אחת בטקסט הנוקב שלו על אובדן ההרתעה ועל הגמגום. הבעיה היחידה היא שהחיים פשוטים יותר מהפרשנויות: מדוע שיצביעו שוב לליברמן? כדי שאחרי שלוש שנים הוא יתפטר מתיק הביטחון גם בממשלת נתניהו החמישית ושוב  יסביר שלא נתנו לו לחסל ולהשמיד, להרוג ולאבד?  במסיבת העיתונאים הוא סימן במעורפל את היעד של ראשות הממשלה אבל היא, כידוע, רחוקה בהרבה מנשיפתו המהבילה של אחוז החסימה. היה עוד משהו שליברמן ערפל: על מי ימליץ לראשות הממשלה. ב-2015 סירב להתחייב וצנח לשישה מנדטים. האם יוכל להרשות לעצמו גם הפעם לאבד קולות לפני הבחירות כדי לשפר עמדות בחלוקת התיקים שלאחריהן? האם נשמע בקרוב את חזרתן של הספקולציות על התקרבות בינו ובין יאיר לפיד?

ראשון המתאווים לירושתו הוא יושב ראש הבית היהודי. בכיסו עדיין מתפוררת הבטחה מנתניהו ערב הבחירות האחרונות לתיק הביטחון. הטראומה שלו, זו שהולידה את הסכסוך בינו ובין ליברמן, נעוצה בשני ימים במאי: ב-14 במאי 2015, כשליברמן הדהים והודיע שלא יצטרך לממשלת נתניהו, בנט שקל לדרוש את תיק הביטחון כתנאי לכניסה לממשלה. הוא כנראה היה מקבל, אבל בסוף דרש הבית היהודי את תיק המשפטים וקיבל אותו בתוך שעות. שנה ויום אחר כך, ב-15 במאי 2016, מצא עצמו בנט מצביע בעד מינוי אותו ליברמן לאותו תיק ביטחון, עם שלושה מנדטים פחות מהבית היהודי. לו דרש, כנראה שהיה זוכה לתיק החוץ כפיצוי. אבל את הלקח המשולב הוא יישם השבוע: אצל נתניהו המעז מנצח והדורש מקבל.

נובמבר המר

לפני שבועיים נכתב כאן שאוקטובר 2018 לא ייזכר כאחד החודשים הטובים של נתניהו, בלשון המעטה. נובמבר אך הגיע אל מחציתו, וכבר מסתמן כאחד הגרועים שבהם. מפלה רדפה מפלה, תסבוכת גררה תסבוכת. ראשי ערים שתמך בהם הוכו בזה אחר זה. בקרית שמונה הובס מועמדו בידי צעיר בן 32, בעיר הליכודניקית בת ים התנגדותו למועמד הליכוד צביקה ברוט הייתה מה שהבטיח את בחירתו ברוב סוחף. התמיכה שלו רק תזיק לי, אמר ברוט, באמירה שחורגת מגבולות השיפוט של העיר ושספק לו הייתה נשמעת בחודשי האופוריה של הקיץ.

המרחק בין עזה לבת ים קצר. סוד כוחו של נתניהו הוא התחושה שיש על מי לסמוך בביטחון וביחסים הבינלאומיים. ההתכתשות המכאיבה עם עזה, קודם כל בעפיפונים, אחר כך בהתפרעויות בגדר והשבוע ברקטות סודקת את הדימוי הזה. שלוש שנים וחצי של שקט ממכר בגבולנו הדרומי היו נכס משמעותי לנתניהו, ושמונה חודשים של רעש מציק הן נטל. השקט המטריד שהשתרר במקביל בצפון והנתק המוחלט מרוסיה לא תורמים גם הם. איפה המתקפות המתואמות, האכזריות, על כוח אל קודס האירני בצפון, ואיפה המרדף המעט משפיל אחר כמה דקות במסדרון בפריז עם ולדימיר פוטין.

ואז הגיע ליברמן. השליטה בסדר היום היא הנכס העיקרי של ראש ממשלה. כמה אירוני יהיה שהשליטה הזו מחשבת להישמט מידיו דווקא בשבוע הגרוע ביותר של כהונתו. כשרצה ללכת לבחירות שותפיו לא נתנו לו, ודווקא כשהוא לא רוצה הם עשויים לגרור אותו לשם. הניסיונות של נתניהו לעצור את הבחירות ולהישאר עם ממשלת ה-61 האנורקטית שמככבת עדיין בסיוטיו, מעידה עד כמה הוא מוטרד מכך. הנכונות לארח במחשבה את שיגורו של בנט אל הקריה מעידה על כך לא פחות. אולי הוא מקווה לחסל את הגורם שמאתגר אותו מימין כבר שנים באמצעות הפיכתו לליברמן 2.

כדי להבטיח את קיומה של הממשלה יש צורך בעסקת חבילה: החרדים צריכים להסכים לאשר את חוק הגיוס בנוסחו הנוכחי, נוסח ליברמן; כחלון צריך לוותר על חלומו להקדים את הבחירות וכבונוס לאשר לבנט לחלוף על פניו עם פחות מנדטים; וכולם צריכים להסכים לוותר על כל יוזמות החקיקה. בלכתו, גנז ליברמן את חוק סער, חוק הנאמנות בתרבות ושלל יוזמות שונות ומשונות. וכל זה – בשביל שבעה חודשים וחצי.

הליכוד זה בית

3765 הקולות שחסרו לעפר ברקוביץ לא נמצאו בשכונות החילוניות המבוססות של ירושלים. המצביעים הליברליים של העיר באו לקלפיות בשיעור מרשים. הם חסרו לו בשכונות הליכוד של הבירה, אלה שהצביעו בשיעורים גבוהים לליכוד בכל מערכות הבחירות האחרונות, נשארו בבית או אפילו הצביעו בחלקם לליאון. לא אדישות ונרפות דמוקרטית המליכה את ליאון, אלא פערי השקפות.

הבוחר הליכודניקי ראה מולו שני מועמדים שהיו רחוקים ממנו במידה שווה. ליאון הוא מזרחי, דתי וימני, אבל סומן כניצב בקומבינה עתירת משתתפים. מצד שני, ברקוביץ סומן כשמאלני, חילוני ואשכנזי. הדבר דומה לבחירה בין יהדות התורה ויש עתיד. אז רובם נשארו בבית.

מאות אלפי מסרונים שנשלחו ממטה ליאון ציננו מאוד את החשק של בוחרי הימין להצביע ברקוביץ, אבל את עיקר החריש ההסברתי עשה מישהו אחר. הקמפיין של אלקין לא הצליח להביא אותו לראשות העיר, אבל הוא קבע את סדר היום: את ליאון קיבע כקומבינטור ואת ברקוביץ כשמאלן. הקמפיין הראשון היה אפקטיבי מהשני, וכך ליאון ניצח את ברקוביץ בזכות קמפיין אלקין.

מה אפשר ללמוד מכך? מצד אחד, שההתכתשות ימין-שמאל עדיין אפקטיבית מספיק בקרב הבוחרים. מצד שני, אם אפילו בירושלים הימנית והדתית מועמד שלא הצהיר על התנגדותו לחלוקת ירושלים היה קרוב אחוז וקצת מראשות העיר, ייתכן שהיא כבר אפקטיבית פחות מבעבר. לתשומת ליבו של הליכוד.

דברי פרידה

הטור הפוליטי הראשון מתוצרת הח"מ התפרסם במקור ראשון באוגוסט 2011. הוא עסק בשאלת הישרדותו של נתניהו לנוכח המחאה החברתית. מאז חלפו שבע שנים ורבע. הכפילו באלף מילה לטור, בחמישים טורים לשנה והגיעו למסקנה העגומה: 360,000 מילה, כארבעה ספרים באורך מלא, הוקדשו למאמץ לפרק ולהרכיב את הפוליטיקה הישראלית ולייצר תחזית סבירה. בדיעבד, היה יותר מדויק, ופחות תובעני, לכתוב במקום זאת משפט אחד: גם בשבוע הבא יעמוד בנימין נתניהו בראשות הממשלה, וכל היתר – רעשי רקע.

מחקר אמריקני מעניין גילה פעם שהפרשנים האהובים על צופי הטלויזיה אינם הדייקנים ביותר, או הידענים ביותר, או המעמיקים ביותר. בדרך כלל, אלה פשוט הפסקניים ביותר. רוצה לומר: בין הפרשן שיסייג את עצמו כל ערב באשר לתאריך הבחירות או אפשרויות ההסלמה יעשה את עבודתו העיתונאית נאמנה, אבל אותו לא יזהו במכולת וסביר להניח שיפוטר. חברו, שיכריז בראשון בערב בפסקנות שיש בחירות ובשני יסביר בשכנוע פנימי לא פחות מדוע לא היה סיכוי מראש לבחירות – הוא ירוויח יותר ויעצור לסלפי ברחוב.

יש משהו מפתה בפסקנות, במיוחד במקטעים של שישים שניות בטלויזיה שאינם סובלניים למורכבות והיסוס. מותר העיתון על הטויטר או החדשות בערב, במיוחד העיתון רחב היריעה והדעת שמלכלך כעת את ידיכם בדיו, הוא היכולת להאריך משפטים לפסקאות, ולהחליף את סימני הקריאה בסימני פיסוק נחרצים פחות, מדויקים יותר.

בנסיבות מקצועיות גרידא, הטור הזה עובר לאכסניה אחרת, בתקווה לקחת גם לשם מרוח "מקור ראשון", שהשפעתה הגוברת ניכרת לא רק במספרי הקוראים אלא גם בכלי תקשורת אחרים. אני מודה לכם מקרב לב על ההזדמנות ועל התגובות. אה, ועוד משהו: גם בשבוע הבא יעמוד בנימין נתניהו בראשות ממשלת ישראל.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:

תגובות

Comments are closed.