עשן המקטרת והעשן מסוריה: שבוע דרמטי בחזית הצפון

לאחר כמה חודשים של אויר מזגנים נקי, במשרד ראש הממשלה שוב מיתמר עשן. הפעם לא מדובר בסיגרים אלא במקטרת. זה היה שבוע של אדרנלין וניקוטין. שבוע של שינוי כיוון.

על התפנית האמריקנית ביחס להסכם הגרעין עם איראן כבר הרחיבו ודיברו. מי שתרגם לטראמפ  את הנאום מעברית לאנגלית עשה עבודה יפה, התבדח השבוע מישהו בכנסת. אפילו בלשכה הכי קדחתנית במדינה לא זכורות עוד יממות רבות כאלה בדור האחרון: בערב מתנפץ בוושינגטון הסכם הגרעין, בלילה  ליד דמשק שיירת נשק איראנית עולה בלהבות, בבוקר למחרת במוסקבה ראש ממשלת ישראל מסתודד עם נשיא רוסיה אל מול ההמונים בכיכר האדומה.

התפנית העיקרית התבשלה בחודשים האחרונים, והיא לא נוגעת רק לסוריה אלא לכל שכנותינו העוינות: לראשונה ישראל מנסה למנוע התעצמות של אויב בנשק קונבנציונלי, לא גרעיני. בעשור האחרון חמאס השתדרג מנשק קל ומטעני נפץ לרקטות שמגיעות עד תל אביב ומנהרות שמגיעות לכפר עזה, וישראל בחרה לא לפעול. חיזבאללה הגדיל את מספר הרקטות מ-13 אלף ל-130 אלף וישראל חרקה שיניים אך התאפקה. הלקח המר מההרתעה ההדדית בצפון וממבצע צוק איתן המדשדש בדרום נלמד בהדרגה. ככל הידוע, הוא זהה גם במטכ"ל וגם בקבינט: ישראל לא תוכל להרשות לעצמה התעצמות דומה גם בסוריה. מוטב להסתכן בעימות לא נעים עכשיו מאשר בסיוט אחר כך.

אל הטקסטים הבטוחים בעצמם (אולי בטוחים מדי) של שרי קבינט ודובר צה"ל הצטרף האישור בשבוע שעבר של חוק היציאה למלחמה. מרחוק זה נראה כמו דוקטור סטריינג'לאב: ראש ממשלה שמשנה את החוק כדי שיוכל לצאת למלחמה בלי אישור הקבינט. נתניהו דחה השבוע את הקונספירציה: הסיבה הייתה פלפול משפטי שהסתבך בועדת החוץ והביטחון, בשילוב החשש הרחוק – אך קיים – שבמקרה של מתקפת סייבר פשוט אי אפשר יהיה להשיג את שאר השרים. רק אידיוט ירצה לקחת לבד על שכמו יציאה למלחמה, אמר בשיחות סגורות. במקרים רבים הקברניטים בקושי יוצאים ממבצעים כאלה חיים ושלמים פוליטית.

האם לבטל את החופשה בחו"ל בקיץ בגלל הברדק הקרב, נשאל השבוע בכיר מאוד בחלונות הגבוהים. למה אתה חושב שהבלאגן יחכה לקיץ, הייתה התשובה.

 

למה לא בחירות?

ביקום מקביל, השבוע הדרמטי בכל הגזרות היה מוצא את העם בישראל במקביל לסגירת הרשימות בבחירות לכנסת העשרים-ואחת. לולא נפתר משבר חוק הגיוס ערב הפסח, היינו מצויים שישה שבועות לפני בחירות, ובסדר יום שהוא חלומו הפוליטי של כל ראש ממשלה. האמריקנים קוראים לזה "קמפיין גן הורדים". בחירות ללא מסע בחירות, רק נאומים לאומה והחלטות בטחוניות שרוב מכריע של הציבור מאוחד מאחוריהן. מגרעין לסוריה לאיראן לשגרירות לנאכבה. ליריבים יש שתי ברירות אכזריות: או לגבות את ראש הממשלה ולהימחק, או לתקוף אותו ולהתאדות.

זה לא משחק ב"מה היה אילו". הרי כבר בעיצומו של המשבר היה ברור לוח הזמנים. גם ההודעה על עתיד הסכם הגרעין, גם העברת השגרירות האמריקנית, גם המתיחות בצפון ובדרום. חודש מאי סומן בלוח השנה כבר מזמן כחודש עתיר התרחשויות. התוצאות בהתאם: הליכוד התקרב השבוע בסקרים לאזורים שבהם לא שהה מאז ימי שרון, לפני חמש עשרה שנה.

אז למה נתניהו לא הלך אז לבחירות? ומדוע לא עכשיו?

יש לכך שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא פוליטית, ונובעת מהקרבה המסוכנת של שלוש-ארבע מפלגות ימין לאחוז החסימה, חלקן מעל וחלקן מתחת. בבחירות האחרונות איבד הגוש 120,000 קולות בגלל כשלון אלי ישי. בבחירות הקרובות הטבח מאיים להיות עצום ממדים: ש"ס על הקשקש, ישי מאיים לרוץ שוב, וגם כחלון וליברמן על שישה מנדטים, אבל מועדות לשאיבה. בחירות זה לא מירוץ אופניים: אי אפשר להוריד את הרגל מהדוושה. הליכוד עלול להצליח מדי.

כדאי לזכור שלנתניהו לא היה דחוף במיוחד אף פעם להשיג מספר יוצא דופן של מנדטים. הוא זוכר היטב שרוב הצרות לשרון נגרמו לו מהעשירייה הרביעית שהכניס לכנסת. מבחינתו, מאז ומעולם, המשחק הוא גושי ולא מפלגתי. מה יעזרו 35 מנדטים אם לא תהיה לו קואליציה? באנגלית אומרים שהורים תמיד מרוצים כמו הילד הכי פחות מרוצה שלהם. בהתאמה, גם ראשי ממשלה תמיד רוצים בחירות כמו השותף במצב הכי גרוע שלהם.

מי בדיוק רוצה בחירות? ליברמן נהנה מכל רגע בביטחון, כחלון לא ישיג יותר מהאוצר, על צרות דרעי כבר הרחבנו, ובנט מוצא עצמו נמחץ תחת המכבש הימני של נתניהו. בסקר פנימי של מפלגת העבודה התגלתה עובדה מדהימה: נתניהו ממוצב כרגע בדעת הקהל יותר ימינה מבנט. הקטטה על פסקת ההתגברות שנשמעה לרוב הציבור כיוונית מדוברת היא ביטוי לניסיון בידול כזה. איפה הימים המאושרים שבהם נתניהו היה בעד מדינה פלסטינית ובנט נגד; שנתניהו לא רצה כניסה קרקעית לעזה ובנט כן. כרגע הם במריבה על ניואנסים משפטיים.

הנימוק השני הוא, פשוט, שאין זמן. ענייני הביטחון והגרעין איידו כל עיסוק אחר. ניהול מסע בחירות מתיש במקביל לסדר יום של 18-20 שעות ביממה הוא כמעט משימה בלתי אפשרית. גם ליברמן וגם נתניהו העריכו השבוע בנפרד שב-2018 לא תהיינה בחירות. האם, בנוסף לנימוקים שפורטו כאן, הם יודעים עוד משהו על הקיץ הקרוב שאנחנו לא יודעים?

 

על הרצפה

על יאיר לפיד עבר מה שקוראים בעגה המקצועית "שבוע מחורבן". הוא קיבל החלטה שלזכותה אפשר לומר שהיא אמיצה מאוד וגם מסוכנת מאוד, לצאת נגד נתניהו באלמנט החזק ביותר שלו: איראן. יו"ר יש עתיד תקף את ראש הממשלה על מסיבת העיתונאים של המצגת, והסביר גם שיציאה מהסכם הגרעין ראוי שתיעשה יחד עם האירופים, דבר שהציב אותו שמאלה מטראמפ.

זו לא תקופה טובה למי שהיה בשנתיים האחרונות האתגר הפוליטי היחיד על נתניהו. בחורף התרגש עליו משבר יעקב פרי, ובסקרים הוא יורד באיטיות ועקביות, יחד עם אבי גבאי. השבוע גם ניכר לראשונה מעבר קולות מיש עתיד אל הליכוד, ולא להפך כפי שהיה עד היום. התמרון העדין שלו למשיכת קולות הימין הרך, ניסיון להימנע מביקורת ארסית על נתניהו לצד מסר של התחדשות, נראה ככזה שטעון חשיבה מחדש.

האתגר העיקרי של לפיד עוד מתחילת המסע לראשות הממשלה הוא להוכיח שהוא יכול להרים את הטלפון בשלוש בבוקר. אין פלא שברחבי הרשת צצו השבוע הסרטונים שמגחיכים את לפיד על אמירותיו לנתניהו שהוא איננו מכיר את אמריקה ולא יוכל להשפיע עליה. התינוק הצוחק שהודבק להם נועד לנטוע את המסר שהליכוד ינסה לשווק בקרב שמאלנים וימנים כאחד: לפיד לא רציני ולא מתאים. האם השבוע הזה יתברר כפגיעה אסטרטגית?

ובעיקר, מה יעשה לפיד? יצלול מתחת למים ויחכה שהגל יעבור. בהנחה שהבחירות לא תתקיימנה השנה, סדר היום עשוי להתחלף. במקביל, ברור כשמש עד כמה הוא זקוק לרמטכ"ל, רצוי שניים, בצמרת רשימתו. העניין הוא שההיצע דל. גבי אשכנזי מבוהל עד אימה, בני גנץ מככב בסקרים אבל כבר הסתבך בשטות כשאמר שאיננו פוסל את הליכוד. אם ימצא עצמו אצל לפיד או גבאי הוא ייראה כמי שהציע את מרכולתו לכל דורש. אם מחפשים בשורה חיובית ללפיד היא שבשבוע גרוע כזה הוא עדיין עם 18 מנדטים. זו הרצפה שלו, הוא יכול להתנחם.

(פורסם במקור ראשון)

שתף:

תגובות

Comments are closed.