אבל מה זה ייתן לי"? חמש המלים האלה הן התשובה של בנימין נתניהו לכל מי שמידפק לאחרונה על דלת לשכתו ומציע לו להקדים את הבחירות. ובניסוח אחר, קצר יותר: "בשביל מה זה טוב?"
סיבות לא חסרות, כמובן. חקירות המשטרה המתקרבות בקצב צבי-משהו לקו הסיום, להיטות היתר של ממשל טראמפ בנושא הפלסטיני, נכונותו ללכת עד הסוף בפרשת התאגיד, וכמובן עילת העילות: העובדה שנתניהו כבר עשה זאת פעם, וראה ישועות.
רק שנתניהו לא מאמין בכך. הוא לא מבין מה ייצא לו פוליטית מבחירות אחרי או בסמוך להמלצת משטרה על העמדתו לדין. נתניהו עדיין מעריך שהיועץ מנדלבליט יחליט לסגור את תיק החקירה נגדו, ובכל מקרה – שייקח עוד זמן רב מאוד עד שההחלטה תתקבל. גם אם יילך לבחירות, וגם אם יזכה בהן, הוא לא מתרשם שהדבר ישפיע על היועץ, בטח לא במידת ודאות כזו שתאפשר לו להשליך לפח שנתיים וחצי של שלטון בממשלה נוחה. לא סתם הוא הזכיר השבוע את נובמבר 2019 כמועד הבחירות. הנה לכם בשורה שרק בפוליטיקה שלנו בכלל ראויה למבזק: ראש ממשלה שרוצה להמשיך לשלוט.
גם פרשת התאגיד נראית בדיעבד פחות דרמטית משנתפסה בזמן אמת. ככל הידוע, נתניהו לא באמת תכנן ללכת לבחירות על התאגיד, רק העריך – בצדק – שכחלון ייבהל מהאיום ויסכים להתפשר. נתניהו היה בין הצופים המעטים יחסית שהדליקו את ערוץ כאן 11 בערב השידורים הראשון, והצטער שלא הצליח לסגור אותו. הוא רואה בכתבה הארוכה על שחיתויות פוליטיקאים בתכנית "זמן אמת" עם אסף ליברמן ניסיון להשפיע על היועץ להעמיד אותו לדין, לא פחות (למרות שדווקא יריביו הפוליטיים שרון ואולמרט הועלו שם על הגריל). ככל הידוע, הוא טרם אמר את המילה האחרונה בניסיונות להצר את צעדיו של גוף השידור החדש.
גם מטראמפ הוא כנראה פחות מודאג. הוא העביר השבוע מסר שהדחייה בבנייה בירושלים וביו"ש היא טקטית: הלקח העיקרי שלו מכהונת אובמה הוא שעדיף לרכז את אישורי הבנייה לפעם אחת ברבעון, במקום לאשר טפטוף פה או רבע שכונה שם ולשלם מחיר כבד, רציף, בדעת הקהל. הדחייה בשבועיים האחרונים, הוא טוען, היא רק כדי להמתין לסיום ביקורו של הנשיא טראמפ בארץ.
הסיבה העיקרית לדחות את הבחירות, מבחינתו, היא ייבושו של יאיר לפיד באופוזיציה. הוא תופס את יו"ר יש עתיד כיריב מסוכן בהרבה מבוז'י וציפי בסיבוב הקודם, גם בגלל המיצוב הלא-שמאלני וגם – ובעיקר – בגלל שיתוף הפעולה האפשרי שלו עם נפתלי בנט. לפיד ובנט, בנט ולפיד, הם הפוליטיקאים הכמעט יחידים שנתניהו מזכיר בימים אלה. המקום היחיד שבו ברית האחים קיימת כרגע היא בלשכת ראש הממשלה.
נתניהו שרוי בטראומת תנועת המלקחיים שהורידה אותו על ברכיו בכנסת הקודמת. לפיד כירסם בו משמאל, בנט הלם בו מימין ויחד הם שיתפו פעולה. זו הסיבה שנתניהו מגיב באופן לא פרופורציונלי לכל הודעה של בנט או שקד, כמו השבוע בעניין השגרירות בירושלים. פרסום של סיכומי דיון מישיבות עבודה עם נשיא ארצות הברית הוא אירוע חריג ביותר. מי כמו נתניהו יודע שירושלים היא מגנט שואב למשוררים, תפילות ומנדטים. הוא הבין את עומק הנזק אם מצביעי הימין יחשבו שראש הממשלה עיכב את מעבר השגרירות, והגיב בהתאם.
בסיפור השגרירות יש עובדה שלא זכתה למספיק תשומת לב: ההדלפה שהקפיצה את נתניהו לא הייתה לעיתונות הישראלית, אלא לרשת פוקס ניוז הימנית, מן הסתם ממקור בממשל טראמפ. זה לא דבר של מה בכך בין שני מנהיגים שטורחים כל העת להדגיש את הידידות והחיבה ביניהם. הסיבה היא כנראה שטראמפ רצה להכין את הקרקע לנסיגה מהעברת השגרירות, ולכן תדרך את ערוץ הבית שלו שזו בכלל בקשה ישראלית. הפוליטיקה הפנימית של הנשיא התנגשה חזיתית בזו של ראש הממשלה.
הביקור הנשיאותי בשבוע הבא החל כמחווה אמריקנית של חום וקירבה אבל הולך ומסתמן בימים האחרונים כביקור לא צפוי של דוד קריזיונר. נתניהו רגיל לנשיאים עם מזג נשיאותי. הוא ישמח מאוד בביקור, וישמח לא פחות כשיסתיים.
מושב ליד הנהג
לא רק ארבעים שנה מלאו שלשום לפעם הראשונה שבה זכה הליכוד לשלטון. באותו יום מלאו שמונה עשרה שנה לפעם האחרונה שבה זכתה בו מפלגת העבודה. ב-2001 היא הובסה, ב-2003 הוכתה, ב-2006 צלעה, ב-2009 התרסקה, ב-2013 אכזבה וב-2015 כשלה על קו הסיום.
לפי כל הסימנים, גם מערכת הבחירות הקרובה, השביעית במספר, לא תסתיים ברחוב בלפור. מעידים על כך הסקרים; מעידה על כך הדמוגרפיה; מעידה גם הרשימה העייפה, הארוכה, של המועמדים. שמות המועמדים הם תשעה גוונים של אפור.
ובכל זאת, יש חידוש. המועמדים לראשות העבודה, ויש כמה תריסרים כאלה מאז תחילת המילניום, מבטיחים תמיד להשיב את המפלגה לשלטון. עמיר פרץ מבטיח להחזיר את מצביעי הפריפריה שהביא בעבר, אבי גבאי מבטיח לסחוף קהלים חדשים בעתיד.
רק אחד מבטיח משהו אחר לגמרי. היו"ר המכהן יצחק הרצוג חנך השבוע את מסע הבחירות שלו עם צילום של כוורת ובה דמויותיהם של ברק, אשכנזי, לבני, לפיד, יעלון וכחלון. "מה דעתכם על שולחן ממשלה עם האנשים שבתמונות"? בשילוב עם ההצהרות התכופות על תמיכה בשילוב כוחות, ויתור על אגו ופריימריז פתוחים, המסר ברור: הרצוג הוא הראשון שרץ לראשות העבודה בהבטחה שהוא לא יהיה ראש הממשלה. שותף בכיר כן, תיקים חשובים למה לא, ראשות הממשלה – לא ממש, או יותר נכון – ממש לא.
אם הרצוג ייבחר לראשות העבודה זו תהיה יציאה פוליטית מהארון: העבודה משלימה עם השינויים בפוליטיקה הישראלית ועם העובדה שמעמדה בראשות גוש המרכז כבר לא מובטחת. גם כך, שני ההישגים הגדולים בקלפי בדור האחרון היו כשהיא שילבה כוחות ושינתה את השם (ישראל אחת ב-1999, המחנה הציוני ב-2015).
לא בטוח שזו אסטרטגיה גרועה כל כך. ההתעקשות הטקסית-כמעט על ריצה לראשות הממשלה בכל מחיר הביאה לעבודה יותר נזק מתועלת. ירידתה של יחימוביץ' בסקרים ב-2013 החלה כאשר הודיעה על כוונתה להתמודד מול נתניהו ואחרי שורת התבטאויות מדיניות בלתי נגמרת שרק הרחיקה ממנה קהלים חברתיים טבעיים ממחוזות ש"ס והליכוד שחוזרים אליה רק עכשיו, בבחירות להסתדרות. לפרץ קרה דבר דומה ב-2006, כשבמקום להתמקד במסר חברתי חזק התעקש על התמודדות סמלית לראשות הממשלה שהסתיימה חיש קל בנאום מביך באנגלית ובסיסמא המופרכת "נלחמים בטרור מנצחים בעוני". אם ייקחו את עצמם ברצינות הם יוכלו להיות הרבה יותר רציניים.
העליון, כחלון והמהלומה שבדרך
משה כחלון בטח נזכר השבוע בביטוי הבריטי "אף מעשה טוב לא יישאר ללא עונש". במשך שנתיים הוא משמש כשכפ"צ האנושי של בית המשפט העליון מול חבריו לקואליציה. יוזמה אחר יוזמה מתנפצת אל חופיו. אלמלא הוא כבר לא הייתה שיטת סניוריטי, היו עוד שופטים בעליון ושיטת הבחירה הייתה משתנה.
ובתמורה, הוא קיבל השבוע מבג"צ סטירת לחי מצלצלת בדמות ביטולו המסתמן של המס על הדירה השלישית. שופטי בג"צ אינם פוליטיקאים והם לא חייבים לו דבר, כמובן, אבל כחלון הוא כן. קשה להאמין שהוא יעבור בשתיקה על כך, בטח כאשר מתברר שהיוזמה השנויה במחלוקת דווקא סייעה משמעותית לירידה המסתמנת במחירי הדיור. דווקא השבוע, כאשר מתברר שמספר הדירות להשקעה צלל השנה בחמישים אחוז, בג"צ עומד לחדש את דהירת המשקיעים לשוק ולהנחית על כחלון מכה פוליטית אנושה.
השבוע הגיע גם תורו של נתניהו לחטוף מהלומה מבג"צ, בדמות צו הביניים נגד פיצול התאגיד לשניים. מה התכלית של החוק, שאל השופט עמית, ולא צריך להיות אוהד גדול של מהלכי נתניהו כדי לחשוב שבג"צ קצת איבד את זה. איזו זכות יסוד נפגעה כאן, שמצדיקה את הבדיקה החוקתית של תכלית החוק? אף עובד לא מפוטר, אף פוליטיקאי לא ממנה אנשים כרצונו, שום אייטם לא בסכנת צנזור אבל בג"צ כבר בודק תכליות.
עד כמה חריגה ההחלטה, תעיד העובדה שחוק התאגיד ממילא סורס לחלוטין בידי היועצים המשפטיים. נתניהו רצה לפטר את כל עובדי התאגיד אבל נאלץ להסתפק בשינוי חסר משמעות וחסר שיניים כדי שמנדלבליט יוכל להעביר את זה בבג"צ, והנה מסתבר שגם זה לא מספיק.
גם ההרכב תרם לאכזבה בקואליציה: נעם סולברג, תקוות המחנה הלאומי בעליון, ישב בהרכב אבל לא הצביע נגד ההחלטה. נוכחים באולם דיווחו שסולברג נראה מיואש ולא מרוצה מהכיוון שאליו חתרו חבריו להרכב, אבל עם פרצופים לא הולכים למכולת.
בסבירות גבוהה אפשר להניח שנתניהו בדרך למהלך אנטי בג"צי נרחב. ספק אם הפעם כחלון יעמוד בדרכו. הצעה לסלוגן כבר יש: "כשבג"צ בודק את התכלית, הממשלה לא יכולה להחליט"
(פורסם במקור ראשון)
