מנדלבליט נגד אלשיך והימין הליכודי נגד הימין הסרוג

רוחות חורף צוננות נושבות לאחרונה בין לשכת היועץ המשפטי לממשלה ולשכתו של מפכ"ל המשטרה. אתמול ניתנה לכך עדות נדירה. בבוקר פרסם "ידיעות אחרונות" מידע מעניין שממנו עלה חשד שעד המדינה מיקי גנור ניסה לשחד את שר האנרגיה יובל שטייניץ באמצעות תרומות פיקטיבות בפריימריז. גורמים במשטרה שצוטטו בידיעה העריכו כי "לא יהיה מנוס מלזמן את השר לחקירה באזהרה".
מנדלבליט רתח. "לא חל כל שינוי בעניינו של השר", מסר דובר משרד המשפטים, ואז הוסיף רמז עבה כתיק חקירה: "בכל מקרה, ההחלטה תהיה של היועץ המשפטי לממשלה, ולא של המפכ"ל".
תרגום לעברית: בלשכת היועץ סבורים שרוני אלשיך ואנשיו מעוניינים להפעיל על מנדלבליט לחצים פסולים באמצעות הדלפות כדי להביא לחקירתו של השר. היועץ זקף גבה כשהמפכ"ל בישר לפני שנה על סיומה הקרב של החקירה. הוא התפלא מאוד לפני שבועיים כשהמפכ"ל נעמד על רגליו האחוריות – בניגוד לעמדת הפרקליטות – לחקור את יו"ר הקואליציה דוד ביטן דווקא בעיתוי הנפיץ של יום לפני ההצבעה המתוכננת על חוק ההמלצות. כשקרא בעיתון על שטייניץ, זה כבר היה יותר מדי.
הכול בסוף מוליך לנתניהו: היועץ המשפטי לממשלה מודע עד כאב לדילמה האכזרית שתונח לפתחו בחודשיים הקרובים. אוי לו מסגירת תיק המתנות ואוי לו אם יעמיד לדין. הוא מבין עד כמה גבולי התיק מבחינה משפטית ועד כמה, מאידך, סגירתו תהיה בעייתית מבחינה ציבורית. הדבר האחרון שהוא רוצה זה אוסף הדלפות מכוון שנועד לכלוא אותו אל מסלול קורלס של העמדה לדין. ויש עוד משהו: מפכ"ל המשטרה השתכנע עד תום בצדקת גרסתו של ניצב רוני ריטמן, שלפיה הוא הסתבך בפרשת הטרדה מינית בגלל חוקרים פרטיים ששיגרו אליו גורמים עלומים בסביבת ראש הממשלה. ריטמן אמר זאת במפורש בעדותו במח"ש, אלשיך מספר זאת בשיחות סגורות החל מיוני אשתקד ועד עצם היום הזה.
אלה דברים מטלטלים. אם המפכ"ל סבור שמקורבים לנתניהו שכרו חוקרים פרטיים על שוטרים, זה אירוע שפרשת ווטרגייט מחווירה לידו, לא כל שכן תיקי 1000 ו-2000. אז איפה החקירה הפלילית בפרשה? ואם לא, האין זה מדאיג שצמרת המשטרה עסוקה בהפצת תיאוריות קונספירציה סטייל הפגנות פתח-תקווה? בכירים במשטרה שנשאלו על כך רמזו שהיועץ המשפטי לממשלה לא אישר או לא היה מאשר חקירה כזו. בפרקליטות, כמובן, משוכנעים שמדובר בהבלים מוחלטים. היועץ המשפטי לממשלה נלחם ציבורית כדי שהמשטרה תוכל להמשיך למסור לו את המלצותיה, אבל נראה שגם הוא מתקרב לשלב שבו מתחשק לו לספק למשטרה המלצה להרגיע בדחיפות.

הימין החדש
שנה וחצי אחרי פרוץ חקירות נתניהו, הרוב המכריע של מחנה הימין עדיין עומד מאחורי ראש הממשלה. הגוש מתכרסם מעט אבל אחוזי התמיכה בנתניהו נותרים, בגדול, כשהיו.
למעט חריג אחד: בניגוד למה שאפשר היה אולי לחשוב, הביקורת על ראש הממשלה לא מגיעות ממה שנהוג לכנות "הימין הרך", אלא מלב המחנה, הציבור הדתי לאומי. שלושים משלושים חברי הכנסת של הליכוד הולכים עם ראש הממשלה, סיעת כולנו שומרת על הקואליציה שלו, אבל בזה אחר זה מתייצבים עיתונאים ואנשי ציבור מהאגף האידיאולוגי של ההתיישבות (קלמן ליבסקינד, נדב העצני, ישראל הראל, הרב יובל שרלו) נגד התנהלות נתניהו. הדיון הער מתמקד בשאלה אם זו קריאה לטוהר המחנה או טהרנות, הבעת אומץ לב או ריקוד מה יפית סוער.
הדיון המעניין יותר הוא השאלה אם מתפתחים כאן שני מחנות ימין. רגע אחרי ששושלת בוש ירדה מבימת ההיסטוריה, המפלגה הרפובליקנית השתנתה לעד. מסיבת התה השמידה דור אחד של הממסד, וטראמפ – את מה שנשאר. הימין האמריקני החדש אינו צמוד לאידיאולוגיות הכלכליות והדתיות של הימין הישן. הוא זועם על מי שגנבו לו את המדינה, ומבחינתו חלק מהגנבים יושבים גם באגף השמרני. מי שקורא סקרים יופתע לראות כמה מבוחרי הליכוד אינם רואים עצמם מחויבים לסדר יום שמרני מבחינה דתית, וימני מבחינה מדינית.
האם אחרי עידן נתניהו זה מה שיקרה גם פה? והאם הציונות הדתית היא הממסד הישן שייבעט בידי מסיבת התה הישראלית? אירועי השבוע האחרון מעוררים את התחושה שהעימות הגדול בימין ממתין אחר הדלת. באופן מוזר, מי שבעצם שלטונו מעכב את התפרקות הימין לרסיסים הוא דווקא נתניהו, שעומד בלב ההתכתשות.

(פורסם ב״מקור ראשון״)

שתף:

תגובות

Comments are closed.