איום איראני חמור על האג'נדה של נתניהו

אם לסכם את החודש האחרון של הנשיא ברק אובמה, הנה לוח הזמנים האמריקני לשנה הקרובה: באמצע החורף האיראנים יודיעו על הפסקת המרוץ לגרעין; באביב הסורים ימסרו את הנשק הכימי. בתחילת הקיץ ייחתם הסדר קבע בין ישראל לפלשתינים, ושלום על העולם.

אפשר לנחש שלוח השנה של בנימין נתניהו נראה קצת אחרת. את מצב הרוח התמידי של ראש הממשלה אפשר להגדיר כ"פסימיות זהירה", והחודש האחרון לא קירב בינו לבין הממשל האמריקני. למרות הפגישה המנומסת השבוע, הליברל הפיסניק מהוואי והרפובליקני הביטחוניסט מירושלים מעולם לא היו רחוקים כל כך. בנושא האיראני, הסיבה המהותית היחידה שבגללה נתניהו עדיין זכה לאמון הציבור לעמוד בראש ממשלת ישראל, ישראל מעולם לא הייתה פחות רלוונטית.

זו נקודה שחשוב לזכור: כאשר הנושא האיראני יורד מעל השולחן, זו לא רק בשורה קשה לישראל אלא זו גם עלולה להיות בשורה פוליטית קשה לנתניהו, שיישאר בלי סדר יום פוליטי.

על מה שני המנהיגים בכל זאת מסכימים? הקבינט הישראלי מאוחד בדעה שצריך לתת צ'אנס לפירוק הנשק הכימי בסוריה. הוא גם מאוחד מאחורי נתניהו בדעה זו. לגבי השלום המחלוקת נותרת בעינה. ציפי לבני (ובמידה פחותה גם יאיר לפיד) נמצאים בצד שדוחף להסדר בכל הכוח. נפתלי בנט מתנגד בעוז. נתניהו, כמו החתול של שרדינגר, גם פה וגם פה.

השבוע האחרון לא אמור להוסיף לו חשק ללכת להסדר – ראשית, כי אובמה לא העניק לו תמורה דומה בנושא האיראני, ושנית כי הוא ראה איך מנהיגי כל העולם, מבשאר אסד, דרך דיוויד קמרון ועד ולדימיר פוטין משיבים את פניו של נשיא ארצות הברית ויוצאים מזה בחיים ללא פגע. אלא אם נתניהו הגיע למסקנה שהסדר עם הפלשתינים הוא אינטרס ישראלי, כמו שסברו למשל אהוד אולמרט ואהוד ברק.

מאורעות השבוע האחרון באיראן, וגם לוח הזמנים של המשא ומתן עם אבו-מאזן, גוזרים המתנה ארוכה לתשובה הזו. ההכרעה לא תיפול לפני שיתברר סופית מה עלה בגורל המשא ומתן עם האיראנים. לוח הזמנים של אובמה מול חסן רוחאני קצר יותר מזה שקצב לנתניהו ואבו-מאזן, וגם שם הסיכויים להסדר קבע לא נראים עדיין נמוכים מחמישים אחוז.

לפיד ובנט כבר לא

זעקה גדולה ומרה בקעה ביום שני מישיבות ברחבי הארץ כאשר הגיעה אליהם ההנחיה התורנית – או בעצם האנטי-תורנית – מלשכת שר החינוך. היא הודיעה שמדינת ישראל לא תתקצב יותר תלמידי ישיבות מחו"ל שבאים ללמוד בארץ. לחרדים זו הייתה עוד מכה, קשה מאוד אבל לא מפתיעה, מכיוון יש עתיד. לבית היהודי, לעומת זאת, זה היה צעד אחד יותר מדי. בנט הגיע לקצה גבול הוויתורים שלו בחזית הדת ומדינה, אבל לפיד אפילו לא התחיל.

ההתקררות בין הבית היהודי ליש עתיד הייתה צפויה למדי, אבל הגורם לה דווקא לא. זה לא המשא ומתן המדיני שהרחיק בין המפלגות אלא ההידרדרות הכרונית של לפיד בסקרים. שר האוצר מנסה לטפל בה באמצעות התרופה הקבועה של התנגשות חזיתית בחרדים, ואילו הבית היהודי מנסה להקטין את האיבה של ש"ס ואגודה דווקא באמצעות התקרבות אליהם. כשהאינטרסים היסודיים סותרים, ההתנגשות בלתי-נמנעת.

"היחסים ממשיכים להיות לא טובים", מציין בצער גורם בבית היהודי, שרק באביב האחרון עוד הסתמס חופשי עם יאיר לפיד. חברי כנסת מיש עתיד ומהבית היהודי התכסחו חופשי לא רק בוועדת הכספים בנושא תלמידי חו"ל אלא גם בוועדת שקד בנושא השוויון בנטל. עם חידוש עבודת הכנסת ברור שהעימותים יתרחבו גם לגזרות נוספות.

על הסדק הקואליציוני הזה בונים החרדים תסריטים של רעידות אדמה פוליטיות בחורף הקרוב. לפי תיאוריה חרדית אחת, נתניהו בונה על ניצחון של ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג בבחירות הקרובות לראשות העבודה, כדי למנותו לשר אוצר ולהכניס את העבודה והחרדים לממשלה על חשבון יש עתיד. לפי תזה אחרת, מחוגי ש"ס, דווקא בנט יעוף על רקע התקדמות מדינית ואריה דרעי יירש אותו כשר הכלכלה.

כבודן של קבוצות הווטס-אפ החרדיות במקומן מונח, אבל לא מומלץ לצפות לדרמה. נתניהו מתעדכן בחדווה על כל מריבה בין בנט ללפיד, אבל המצב הנוכחי אידיאלי מבחינתו. לפיד מדמם מבפנים, החרדים מידפקים על הדלת מבחוץ והבית היהודי חושש. מה רע לו?

חלום בלהות באספמיה

שרי אוצר ועיתונאים מתקשים לתאר לקהלם משבר כלכלי, מהסיבה הפשוטה שקשה מאוד לצלם גירעון. כל אחד מרגיש על בשרו העלאת מסים, אבל הרוב המכריע מתקשה לחוות אישית מושגים מופשטים כמו תוצר לאומי גולמי, מיתון או מאזן תשלומים שלילי. אולי כדאי ללפיד לשלוח כמה מבוחריו לסיור בספרד. הוא יסביר יותר טוב מכל סטטוס בפייסבוק מאיזה מצוק מנסה ישראל להתרחק.

מדריד, הבירה התוססת לשעבר של ספרד – עיר שחגגה מדי לילה עד שלוש בוקר כאילו אין מחר – נראית כאילו ננטשה. בעלי החנויות ממשיכים לצאת לסיאסטה המקודשת, אבל ברחובות הראשיים במדריד נראה כאילו רבים לא חוזרים ממנה. העיר המפוארת הזו נלכדה במעגל קסמים טרגי: עם שיעורי אבטלה של יותר מ-20 אחוז אין מי שיישב במסעדות ויעשה קניות; בלי לקוחות סוגרים את העסק; בלי עסקים, אין סיבה לתיירים לבוא, ובלי תיירים האבטלה רק מעמיקה. הודות ליוון, ספרד היא לא הילד החולה של אירופה – אבל היא ללא ספק חולה. ככה זה כשאחד מכל שני צעירים מובטל.

התמונה הזו חוזרת על עצמה בערים רבות בספרד. בילבאו, עיר שקמה לתחייה בעזרת מוזיאון מפואר ועבודות תשתית ענקיות, נראית בסופי שבוע כמו מקום שכל יושביו נטשו בפתאומיות בגלל מגפה. תוכנית המסעות הבריטית 'טופגיר' סיירה לאחרונה בספרד, ותיעדה ערים שלמות במדינה המפוארת הזו שהפכו לערי רפאים. בהיעדר מכוניות אחרות, צוות התוכנית הפך רחוב ראשי של פרבר במדריד למסלול מרוצים. אנשי הצוות נכנסו לבתים עזובים בלב עיר והכינו אוכל במטבח, וחדרו בלי שום בדיקה לנמלי תעופה נטושים.

חצי האי האיברי מספק עוד תזכורת אקטואלית רלוונטית. בנמל הישן של פורטו מתברר שהמזח העתיק הזה אחראי לתכונה הפוליטית המוכרת ביותר: אופורטוניזם. בעידן ספינות המפרשים, המלחים המקומיים חיכו שתגיע רוח חזקה מספיק. כשזו הגיעה, הם הסכימו לעלות על כל ספינה ולא משנה מה היה יעדה – רק לעלות.

על שם הנמל של פורטו הומצא הביטוי אופורטוניזם, לתיאור פוליטיקאים שנושבים עם כל רוח מצויה. אולי הגיע הזמן לשגר לשם משלחת פרלמנטרית.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי