כנסת ישראל הביעה השבוע אי אמון גורף, חוצה מפלגות, במוסד פרלמנטרי ותיק: הצעות האי-אמון. מה שהיה פעם מסמרו של כל שבוע פוליטי, איום ממשי על ראשי ממשלה, מוקד לסיקור, הפך בהדרגה לטקס ריק מתוכן, מעין אמונה תפלה עתיקה שאם רק תנאם מספיק בימי שני, אולי בסוף הממשלה תיפול.
פעם אחת ויחידה נפלה ממשלה בהצבעת אי אמון. זה קרה בתרגיל המסריח של פרס נגד שמיר ב-1990. בחששם הקמאי שהחיה תשתחרר שוב, ממשלות שמו על הכלי הפרלמנטרי הזה עוד ועוד רסנים ומחסומים. בתחילה הוסיפו דרישה לרוב של 61 ח"כים, אחר כך דרישה לנקוב בשמו של ראש ממשלה חלופי, כדי למנוע חבירה רגעית בין, נאמר, הערבים והימין. בכנסת הנוכחית נכנס לתוקף תיקון שדרש להרכיב ממשלה חלופית, מה שייצר הצעות גרוטסקיות כמו עודה לראשות הממשלה וחנין זועבי לתיק הביטחון.
השבוע הסכימה האופוזיציה לוותר על הצעת האי אמון השבועית ולהפוך אותה לאירוע חודשי. היא קיבלה בתמורה שעת שאלות חודשית עם אחד השרים, לרבות ראש הממשלה, כמו בפרלמנט הבריטי. האפשרות התיאורטית להחליף שלטון נמכרה תמורת הזכות להביך את השלטון פעם בחודש.
אפשר לראות זאת כתהליך נוסף בגוויעתו האיטית של מוסד הפרלמנט, שכבר אינו מתיימר אפילו להפיל את הממשלה. ואפשר, לחלופין, להסתכל על כך כהמשך ההתגוששות בין הפוליטיקאים והעיתונאים: התקשורת ניסתה שנים לרשת את תפקיד הפרלמנט באמצעות תפקוד כאופוזיציה לשלטון וניסיון להפיל ממשלות על ידי תחקירים, אז עכשיו הפוליטיקאים – ולא העיתונאים – יהיו היחידים שיוכלו לראיין את נתניהו במשך שעה.
(פורסם במקור ראשון)
