ביום שלישי בערב, שעה לפני סגירת הקלפיות, נשרך תור ארוך של פיליפיניות בכניסה לסניף העבודה בירושלים. הן המתינו לבוחרים שיממשו את זכותם הדמוקרטית, איש משענתו בידו מרוב שנים. בכל רחבי בירת ישראל זכה עמיר פרץ ל-188 קולות בלבד. מספר דומה למדי של קולות הוא קיבל בזרזיר לבדה: 108 מצביעים, 108 קולות לפרץ.
כותרות העיתונים יבשרו בימים הקרובים שפרץ ויחימוביץ' נאבקים על כל קול, וזו כמובן טעות. בכל רחבי הארץ, ספק אם יש יותר מאלף מתפקדי עבודה שמתלבטים בין שני המתמודדים על ראשות המפלגה. תהום תרבותית, סוציו אקונומית, מגזרית דתית ועדתית פרושה בין שני המחנות. פרץ הגיע אל הסיבוב השני בזכות אחוזי הצבעה סובייטיים במגזר הערבי, בדרום ובקרב המתפקדים המזרחיים. יחימוביץ' שם הודות לשיעורי תמיכה דומים בקיבוצים, בערים הגדולות ובקרב אותו "שבט לבן" מפורסם, הלא הם מתפקדי העבודה הותיקים. מפת ההצבעה דומה לתכנית החלוקה: לפרץ הריכוזים הערביים, הגליל והנגב, ליחימוביץ' הערים הגדולות והקיבוצים. כאז כן היום, גם כאן זה ייגמר במלחמה.
החלוקה הזו מגוחכת כמובן לחלוטין, לאור העובדה שאת המחלוקות האידיאולוגיות בין פרץ ויחימוביץ' קשה מאוד לראות בעין בלתי-מזוינת. אבל היא מותירה את שר הביטחון לשעבר בנקודת פתיחה בעייתית. על הנייר, הציבורים המזוהים עם יחימוביץ' שווים יתרון של 10-12%. גם ב-2005 פרץ התקשה מאוד באותם מקומות, אבל אז היה לו מפקד המוני במגזר הערבי ובדרום.
עם שלושה כלי נשק יוצא פרץ למחוק את הפער: הראשון, ניסיון להשיג את תמיכת הרצוג ומצנע. את הערים הגדולות זה לא יביא לו, אבל אולי לפחות יקטין את האוברדרפט שלו בקולות. השני הוא ניסיון לנצח בעזרת אחוזי ההצבעה. מערך הארגון שלו ינסה להביא אל הקלפיות כמה שיותר ממחנהו ולקוות לירידה טבעית בשיעורי ההצבעה בשאר הארץ. את האדישות הזו מטפח פרץ באמצעות הנשק השלישי, מסע הכפשות יוצא-דופן בחריפותו נגד יחימוביץ'. תמצית ראיונות הרדיו למי שפספס: האישה שאיתה התחבקתי ב-2005 התגלתה כליכודניקית, גזענית, ציניקנית, מריונטה של נתניהו ועפר עיני. בתסריט האופטימי מבחינתו, הבוחר הממוצע פשוט ייגעל ולא יטריח עצמו לקלפי בפעם השנייה תוך שבוע.
במתקפתו, הגיע יו"ר העבודה לשעבר לכמה שיאים רטוריים. פרץ, שישב בחדווה עם ליברמן בממשלה, חיבק בחום את הרצוג, שעדיין חש לעתים כאבי פאנטום בכיסא מכהונתו הצייתנית בממשלת נתניהו. באותו משפט הוא תקף את יחימוביץ' על שהעזה לעתים לשתף פעולה עם ח"כים מהליכוד.
יחימוביץ', מצידה, מתייצבת למערכה, בין היתר, עם עפר עיני. יושב-ראש ההסתדרות לא היה פועל במרץ כזה אפילו לו היה מדובר בקמפיין של עצמו. הוא בערך הבכיר היחיד בעבודה שעובד עבורה. המועמדת המובילה לראשות המפלגה לא מדברת עם שלושה ח"כים ומסוכסכת קשות עם ארבעת האחרים. אחת נגד 7. כלי הנשק השני הוא הפופולאריות הרבה שלה בציבור, 22 מנדטים לפי סקר "הארץ". יותר מליברמן, כמו לבני.
מקובל לחשוב שפרץ יעזוב אם יחימוביץ' תיבחר. האבסורד הוא שדווקא הקרב האכזרי מולה מגביר את הסיכויים שיישאר במפלגה. גם אם יפסיד, יישאר לו המחנה השני בגודלו במפלגת העבודה ומקום בטוח בצמרת. ספק אם איבתו תגרום לו להשליך את האוצר הפוליטי הזה לפח לטובת עתיד מעורפל בקדימה או ברשימת שמאל. וחוץ מזה, נחמתם של המפסידים בהתמודדות היא הגיהנום הפנים-מפלגתי הצפוי למנצח. כמו בסיפור הידוע על הפולנייה המביטה במראה, גם הם רואים את עצמם ומסננים: "מגיע לו". או לה.
בדיעבד: תיעובו של פרץ גבר בסוף על החישוב הפוליטי, והוא דווקא כן נטש את העבודה לטובת ציפי לבני.
סוציאליזם מעשי
שני הצדדים נלחמים עד הסוף, אבל יש מי שנלחם יותר. יחימוביץ' נאבקת בסופו של דבר על שדרוג, פרץ נאבק כאן על חייו. בשבוע שעבר הוא רשם, ביד רועדת, צ'ק אישי לפקודת מטה הבחירות שלו, על סף מאה אלף שקלים בלבד. הסכום הנכבד הזה, חצי שנת עבודה של ח"כ, נשרף תוך שבוע על פוסטרים והסעות. פרץ רחוק מלהיות איש עשיר. את ביתו בשדרות כבר משכן לצורך הפריימריז הכושלים ב-2007. ואולי בכלל היה פה מסר כלכלי חתרני: כל כך הרבה זמן מטיפה מפלגת העבודה לפריצת מסגרת התקציב, מה הפלא שכדי להשתלט עליה צריך לבצע חריגה מרהיבה מהתקציב המשפחתי.
התקבלה הודעה
וידוי אישי קטן: כותב מדור זה סבור שסמסים הם ההמצאה הגדולה ביותר מאז הפנצילין וצורך אותם בהתאם. אבל אפילו חיטוט נמרץ במעמקי הטלפון הסלולרי שלי לא העלה תכתובת הודעות טקסט של יותר ממאתיים סמסים עם אדם בודד בחצי השנה האחרונה. לא עבודה, לא חברים, לא האינסטלטור. לכן התדהמה הגדולה על הגילוי בערוץ 1 לפני שבועיים, לפיו אשת הרמטכ"ל לשעבר, רונית אשכנזי, החליפה 1500 הודעות טקסט עם האיש המפוקפק בועז הרפז, זה שאשכנזי טען כי הוא "אינו מבאי ביתי".
1500 סמסים בחצי שנה זו התכתבות בקצב רצחני של 8 הודעות ביום, כולל שבתות וחגים. מגוחך לטעון שזהו "קשר מקרי" כפי שגרס הרמטכ"ל עם פרוץ הפרשה, בטח שאשכנזי כבר לא יכול לטעון שהרפז הוא "האיש ההוא, מה שמו?" כפי שהעיד במשטרה. האם שמו של הרפז נמחק מהזיכרון בסלולרי של רונית?
שרשרת הגילויים האחרונה בפרשה נתקלה בגמגום ארוך ומביך של הרמטכ"ל לשעבר. במקום להסביר על מה בדיוק הוא שוחח עם החשוד בפיברוק מסמך יומיים אחרי פרסום הפרשה, אשכנזי טען בראיון מאולתר בנתב"ג: "אני אותו גבי שאתם מכירים ארבעים שנה". העניין הוא שאנחנו ואשכנזי כנראה לא כל כך מכירים. הרמטכ"ל שבנה את תדמיתו באמצעות יחצ"ן צמוד ומדי ב' גולנצ'יקיים טיפח באותה עת מערכת יחסים משפחתית ענפה ורבת פטפוטים עם עבריין מורשע. משתיקתו הממושכת הוא שכח להיפרד בבקו"ם.
בהיעדר גרסה מסודרת של אשכנזי, נותרנו עם הפרסומים האחרונים בעיתונות: הרפז היה בן בית אצל משפחת אשכנזי, שוחח תכופות עם הרמטכ"ל לשעבר ותפר מינויים עם רעייתו. פרקליט המדינה מתאר את הפרשה כמביכה מאוד מבחינת אשכנזי, וגורם משטרתי בכיר שיער שהציבור לא יקבל את גרסתו של מי שהיה החייל מספר אחת. פתאום, אמירתו המושמצת של שר הביטחון ברק, לפיה בהתנהגות אשכנזי היו "כשלים אתיים ונורמטיביים" כבר לא נראית כל כך מופרכת. בהתאמה, גם זוהרו של האחרון הועם משמעותית מאז השיל את המדים והסתבך בפרשה עם שוליים פליליים. אמרו שהוא הכוכב הנולד של הפוליטיקה הישראלית, אבל אם להמשיך את אותה האלגוריה, ייתכן שהוא יודח בסמס.
