בלימה על סף התהום

במשל מדויק על תולדות הממשלה הנוכחית, דיון החירום על מצב הקואליציה הסתיים אחרי שעה בלבד בגלל הפיגוע בירושלים. רק אירועים ביטחוניים חיצוניים יכולים איכשהו לקטוע את הקטטה הבלתי נגמרת הידועה גם בשם "ממשלת נתניהו השלישית". כשהמערכת החיסונית דפוקה, כל הצטננות סתווית היא סכנת חיים. כך קרה השבוע, כשחוק הגיור איים להוביל את כולנו לבחירות מוקדמות עוד לפני התקציב, אחרי שנה וחצי בלבד. בעיתוי מופלא, אגב, ועדת הבחירות המרכזית פרסמה השבוע באינטרנט מכרז להדפסת פתקי הצבעה. מה הם יודעים שאנחנו לא? האם זה משבר אמיתי וחמור או תמרון טקטי? כרגיל, גם על השאלה הזו – כמו על כל שאלה אחרת – אין הסכמה בממשלה.

בליכוד אומרים: רה"מ בנימין נתניהו לא רצה את הממשלה הזו, וכולם יכולים להבין עכשיו למה. אין חדוות יצירה, אין כיף, אין גיבושים קואליציוניים – ואולי בקרוב בכלל לא תהיה קואליציה. אבל כל זה ידוע, אז מה חדש? מה שחדש הוא שבפרוס המושב הנוכחי, נתניהו כבר לא בטוח ששווה לשלם דמי תחזוקה כה גבוהים על בית מט לנפול.

על מי בדיוק יאיר לפיד וציפי לבני מאיימים, הוא תוהה. הרי משה כחלון יעשה בהם שמות. נהוג להגיד שפוליטיקאים רואים רק את הכיסא שלהם, אבל לפעמים אפילו זה לא נכון. כבר ראינו מעשי התאבדות מרהיבים שהסתיימו באובדן השלטון. אם זה לא ייעצר כאן ועכשיו, החורף הקרוב יהיה המצדה של השותפים בקואליציה. ואגב, אנחנו מודעים היטב לניסיון המתוחכם של נפתלי בנט להוביל לבחירות מבלי להותיר עקבות. הוא מתבשם מהסקרים, אך אינו רוצה להיתפס כמי שפירק ממשלת ימין.

בבית היהודי אומרים: הסיבה המרכזית לשיתוק בקואליציה הוא העובדה שהאדון והגברת, לפיד ולבני, פשוט לא מבינים את ערכם האמיתי. הם מסתכלים סביבם ורואים מספר נאה של 25 חברי כנסת, אבל בבחירות הבאות לבני לא תעבור את אחוז החסימה ולפיד ייחתך בחצי. זנב הצ'יוואווה מכשכש ברוטוויילר.

טוב עשה נתניהו שאיים בפיזור הכנסת ועצר את חוק הגיור. בתוך רבע שעה לבני המבועתת מיהרה להבהיר שזו אינה עילה למשבר, ולפיד הצהיר (פעמיים, רק ליתר ביטחון) שהוא לא רוצה בחירות. הגיע הזמן שהשניים יפנימו את מצבם, ויבלעו בשקט גם את חידוש הבניה ביהודה ושומרון, אולי הסוגיה הנפיצה ביותר בכנס החורף הקרוב.

ביש עתיד אומרים: אין שום משבר קואליציוני, רק ספין שהסתבך. נתניהו רצה ליצור אווירת בחירות כדי להצדיק במפלגתו את הקדמת הפריימריס. זה כל כך הצליח, שלפתע ראש הממשלה נבהל: מי יודע, אולי באמת יש שם בחירות. לכן הוא מיהר לזמן את ראשי המפלגות שלשום כדי להרגיע את עצמו בנוכחות עדים. ומה לגבי הברית החדשה עם לבני? אין לנו אחות, סתם זהות עמדות בסיסית באריזת צלופן. ממילא שיתוף פעולה מדיני חסר משמעות. אבו-מאזן הרי פתר לנתניהו את כל הבעיות בחורף הקרוב, כשקרא לפלשתינים להשתהד כדי למנוע מיהודים לעלות להר הבית. כזכור, גם משבר התקציב כבר מאחורינו. שאר המריבות, כבודן במקומן מונח, לא יפרקו את הממשלה.

הבעיה של הרצוג

לו מפלגת העבודה הייתה עומדת עכשיו בסקרים על עשרים מנדטים, בסיעה היה פחות לחץ ויותר אמון ביו"ר התנועה יצחק (בוז'י) הרצוג; לו היה יותר אמון, הרצוג היה יכול להעביר בקלות שריון לציפי לבני, עמיר פרץ ואולי עוד חבר כנסת או שניים; לו שריון כזה היה עובר, לבני הייתה עוזבת את הממשלה ביתר קלות; אם לבני הייתה עוזבת, היינו כבר דוהרים לבחירות.

לכן, חולשתו הכרונית של הרצוג בסקרים – 12-14 מנדטים – היא כרגע הסיבה המרכזית לכך שהקואליציה המקרטעת של נתניהו מחזיקה איכשהו מעמד. לבני כבר פלרטטה עם הרעיון של איחוד עם הרצוג, אבל היא לא תמכור את שתי הציפורים ביד – תיק בממשלה וחברות בקבינט – בשביל ציפור אחת על העץ המפא"יניקי. גם את הרומן הסתווי המחודש בין נתניהו לחרדים אפשר לתלות בחולשת החלופה הקיימת. "אני דווקא בעד הרצוג, אבל מה לעשות, צריך מנדטים", נאנח אריה דרעי לאחרונה בריאיון לאיל קיציס.

בכלל, עושה רושם שבניגוד לכל היגיון הרצוג נגרר שמאלה. דוגמאות: בחודש שעבר העבודה ניהלה מאחורי הקלעים מאבק פתטי במיוחד נגד מרצ סביב השאלה מי יפגוש ראשון את אבו-מאזן במוקטעה ברמאללה. השבוע החליט יו"ר העבודה להיפרד מהיועץ האסטרטגי שלו, שניהל בעבר את מסע הבחירות הכושל של מרצ ב-2009. אבל באותה נשימה החליט הרצוג לשלם עשרות אלפי שקלים למכון 'מולד' כדי לרכז את המאבק בתקציב. 'מולד', מיסודם של פעילי 'סולידריות שייח ג'ראח' ועם דמויות כמו עו"ד מיכאל ספרד, לא נראה בדיוק הרעיון הכי מוצלח כדי לכבוש את לבותיהם של מצביעי המרכז. מפלגת שמאל שרוצה להגיע איכשהו לשלטון צריכה לדבר כמה שיותר על כלכלה וכמה שפחות על הפלשתינים. לא ברור מה חשב לעצמו הרצוג כשהחליט לעשות בדיוק להפך.

האח החדש: ברקת

השמועה מספרת שבמרתפי השב"כ מקריאים לעצירים ניתוחים על הבחירות לרבנות בירושלים. ובכל זאת, בחירתם של הרבנים אריה שטרן ושלמה עמאר השבוע, אחרי קמפיין הבחירות הארוך בהיסטוריה, שנמשך 11 שנה, יכולה להביא איתה מסקנה מעניינת שמשתלבת באירועי השבוע. המונופול החרדי על נושאי דת ומדינה הושג כי הפוליטיקאים החילונים הביעו חוסר עניין מוחלט בנושאים כמו כשרות, גיור, מקוואות ורבנות. מבחינתם, מימין ומשמאל, אלה היו החרוזים שבאמצעותם קונים מהאינדיאנים שקט קואליציוני.

לא בטוח שזה יימשך. מפלגה חילונית כמו התנועה מובילה את קרב הגיור, ובירושלים ראש העיר ניר ברקת קידם את הרבנים עמאר ושטרן – סדינים אדומים בעיני הציבור החרדי. הוא הבטיח רב ציוני, וקיים. יועצו אבי לרנר, וטל גן-צבי מהצד של שר הדתות בנט, פעלו חודשים ארוכים מאחורי הקלעים כדי למנוע השפלה נוספת נוסח הבחירות לרבנות הראשית. לפרקים היה נראה שברקת החילוני יותר מושקע בעניין יותר מאשר הפוליטיקאים הדתיים-לאומיים. כמו שאמרה ה'חמישייה הקאמרית', אם זה עבד ברמה המוניציפלית, זה יכול לעבוד גם ברמה הלאומית.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי