באחת השיחות האחרונות שלו שאיננה דרך טלפון אדום, אביגדור ליברמן נשמע אתמול עייף אך מרוצה. בהקשר שלי, אמר לבן שיחו, אנשים מיד חושבים על קונספירציות ועל כל מיני דברים מתחת לשטיח. אבל האמת היא שהכל קרה מאוד מהר ובלי תסריט כתוב מראש.
ביום שלישי אחר הצהריים, כשליברמן הודיע על מסיבת עיתונאים למחרת, לא הייתה שום החלטה להושיט יד לנתניהו. ליברמן חשב בשלב הזה שנתניהו משתמש בו כדי להוריד את המחיר של הרצוג, ונתניהו היה משוכנע שליברמן ינהל איתו מו"מ רק כדי להשאיר אותו בסוף עם ממשלת 61 סופנית. לנתניהו לא הייתה מעולם בעיה לסחור בתיק הביטחון: בשנה וחצי האחרונות הוא הבטיח אותו בהזדמנויות שונות לבנט, הרצוג וליברמן; אבל הוא לא חשב שאפשר לסגור דיל. קשה להאמין כמה הם לא מאמינים אחד לשני.
נתניהו רצה, באמת רצה, את יצחק הרצוג. הוא האמין ששותפה כנועה, מרוסקת ומשומנת היטב לא תוכל לעזוב את ממשלתו לעולם. אבל המשא ומתן נתקע ונתקע. שום דבר, מעולם, לא התקדם עם צוות המו"מ המנופח והאימפוטנטי ששיגר הרצוג לשיחות. לילות שלמים בוזבזו על פלפולים אין קץ. צד אחד לא הצליח לספק מעשים והצד השני לא הצליח לספק אצבעות.
אבל כדי שליברמן יושיט את ידו לפיוס וכדי שידו לא תושב ריקם היה צורך במסע לחצים כבד על שני האויבים הותיקים. ליברמן מודה שהליכוד שרף לו השבוע כל חלקה טובה אצל בוחרי ישראל ביתנו. נתניהו ואלקין, בעבודה שיטתית, יצרו בציבור הרוסי את הרושם שבגלל שנאה אישית בלבד ליברמן מסרב להצעה חלומית ומכניס לממשלה את השמאל. הוא הבין שחייבים להגיב, וזימן מסיבת עיתונאים ליום רביעי בצהריים.
אלקין ובכירי המתנחלים נרתמו למאבק. הם העניקו לליברמן ערבות חשובה: הבטחה לבליץ על נתניהו נגד צירוף המחנה הציוני ובעד ישראל ביתנו. השטח הימני התחיל להבעיר את קווי הטלפון במשרד ראש הממשלה: שלא תעזו לחתום עם הרצוג, הזהירו. בלילה הגיע איום מסמוטריץ' ואריאל: אם הרצוג ייכנס, אנחנו בחוץ. זו הייתה מכה נוראה לאופציית האחדות. הרי היא נשענה כולה על ההנחה של נתניהו שישמור על 61 ימניים בקואליציה. פרישת השניים הייתה מאפשרת להרצוג לפרק את הממשלה בכל עת ועיקרה את ההיגיון הקלוש גם כך של האחדות. צריך להבין: סוד כוחו הפוליטי של נתניהו הוא בחידוד נצחי של ימין בשמאל. צירוף הרצוג תוך רמיסת ההבטחה "אנחנו או הם" היה אסון אסטרטגי שנתניהו צעד אליו בעיניים פקוחות.
אבל עד חצות בלילה האמון השביר בין נתניהו וליברמן כמעט התפרק, כי מצבו של הרצוג היה כה נואש עד שעמד לקחת גם את הדיל המביך שהוצע לו. רק בלילה, כשהמו"מ נתקע, נסלל הכביש שהוביל את ליברמן מביתו במדבר אל מעמקי הבור בקריה.
ובינתיים בעבודה
פתאום קם אדם בבוקר, מסתכל במראה ומגלה שהוא פואד. זה מה שקרה למחצית, פחות או יותר מחברי העבודה. בחייהם הקודמים הם היו לוחמים חברתיים, נשים אמיצות, ראשי ועדת כלכלה ללא מורא, ופתאום מסבירים למה טובת המדינה דורשת לקבל תפקיד סגן שר.
המו"מ הממושך לאחדות ייצר הפתעה אסטרטגית אחת, והיא נכונותו חסרת התקדים של הרצוג לספוג כמעט כל רפש פוליטי, כל השמצה בעיתון וכל מתקפה מבית כדי להיכנס לממשלה. האיש שהתרגש מכל ידיעה בשיפולי מבזק גילה תעצומות נפש וגידל עור בעובי אהוד ברקי.
אבל התפיסה האסטרטגית שדווקא הוכחה, תפיסה שהוזכרה כאן פעמים רבות בשנה האחרונה, היא שהמחנה הציוני לא פרטנר לקואליציה. יחימוביץ' ולבני לעולם לא היו נותנות ידם להסכם עם נתניהו שמשאיר גם את הבית היהודי. הלחץ האדיר שהפעילו שתיהן בדעת הקהל, זו בגלוי וזו בחשאי, זו בבוטות חסרת תקדים וזו במסרים בשיחות סגורות, פירק לרסיסים את קבוצת תומכי האחדות. כשיחימוביץ' בחוץ הרצוג לא יכול היה לטעון להישגים כלכליים משני מציאות, וכשלבני בחוץ הרצוג לא היה משכנע בטענותיו על תפנית מדינית דרמטית.
קשה לזכור אסון מתוצרת בית כמו זה שפקד השבוע את יצחק הרצוג. הוא איננו האדם הראשון שמסמרים ננעצים בארונו הפוליטי, אבל הוא לבטח אחד המקרים הנדירים שבהם המסמר ננעץ בארון מבפנים. כשהסתיימה מסיבת העיתונאים המדהימה שלו שלשום התעניינו דובריו מה היא תעשה לקריירה הפוליטית. להבדיל אלף הבדלות, זה כמו לשאול מה יעשה לקריירה הפוליטית של מאיר דגן הריאיון ששודר אחרי מותו אצל אילנה דיין.
(פורסם במקור ראשון)
