גירעון פתאומי בפופולריות של לפיד

לפני עידן ועידנים, ביום חמישי לפני שבועיים, הגיעו בכירי השלטון המקומי להציב את דרישותיהם בפני שר האוצר יאיר לפיד ולאיים בשביתה. לפיד של אז היה הפוליטיקאי הפופולרי בישראל, גיבור מעמד הביניים, ולא הייתה לו כל כוונה למצמץ: כבר הרבה שנים לא היה שר אוצר שמבין כך את דעת הקהל והתקשורת. לדברי אחד הנוכחים בחדר, שר האוצר אמר להם: תראו איך חברות התעופה ניסו לארגן שביתה ואיך הן התקפלו בסוף אחרי שהסברתי לציבור על חשיבות 'שמיים פתוחים'. אם תשבתו, כך אעשה גם לכם.

איפה לפיד ואיפה הציבור. סקר מלפני שבוע העניק ל'יש עתיד' שלושים מנדטים וללפיד את ראשות הממשלה; סקר שנערך שלשום בחדשות 2 קבע ששליש מבוחרי 'יש עתיד' כבר מתחרטים מרה על שהצביעו לו.

השבוע, למראה צונמי הזעם הציבורי ששטף את דף הפייסבוק של לפיד ואת דעת הקהל, עולה השאלה: למה מה קרה? ובניסוח מעודן יותר: הרי רובן המוחלט של הגזרות אשר נכתבו בספר התקציב השבוע כבר פורסם ברבים לפני כן. כשיאיר לפיד עלה אל דוכן הנואמים של הכנסת והפליא את מכותיו בח"כים החרדים, הציבור המבסוט כבר ידע על העלאת מס הערך המוסף, על העלאת מס ההכנסה באחוז אחד, על גזרות הצהרונים, על הקפאת השכר במגזר הציבורי ועל עוד שורה ארוכה של גזרות.

האם כל הזעם על שר האוצר התפרץ השבוע רק בגלל תוספת של חצי אחוז למס ההכנסה? התשובה נמצאת דווקא בשבוע שעבר, בהתנהלותו של לפיד סביב סוגיית יעד הגירעון. המילים "יעד גירעון" נדחקו למדורי הכלכלה, וספק אם הן הגיעו לתודעת כלל הציבור, אבל יש להן חלק מכריע בצלילה החופשית של לפיד. לפני שבועיים וחצי, בנאומו המפורסם בכנסת, הצהיר שר האוצר: "צריך להקטין את הגירעון – זה מה שעושה ממשלה אחראית. להגדיל גירעון ולחלק כסף לאזרחים זו לא מדיניות חברתית". עשרה ימים אחר כך בישר שר האוצר לנגיד בנק ישראל על החלטתו להקל על הגזרות ולהציב יעד גירעון של כמעט 5 אחוזים, הבור העמוק בתולדות מדינת ישראל. סוכנויות האשראי מיהרו להגיב בהורדת הדירוג של ישראל, ובתוך יומיים לפיד שוב שינה כיוון והוריד את יעד הגירעון ל-4.65 אחוזים.

ההתנהלות הזו חשפה – גם אם בשלב הזה רק ליודעי ח"ן – שר אוצר אחר מזה ששווק לציבור: לא מהפכן כלכלי אמיץ שבא לשנות סדרי עולם אלא טירון הפכפך שבורח כמעט בכל מחיר מעימותים. מעטה הטפלון המפורסם נסדק, הלכלוך שהגיע השבוע כבר דבק בו ובינתיים אינו יורד.

זה קורה דווקא כשלפיד החל להתרגל לכללי המשחק במקום עבודתו החדש, הכנסת. בשישי שעבר נערכה בריתה לנכדתו של ח"כ חיים כץ, יו"ר ועדת הרווחה ושחקן מפתח בהליכי אישור התקציב. בין השולחנות לבופה הסתובבו בהמוניהם מתפקדי 'הליכוד', אנשי 'התעשייה האווירית' ועסקני עובדים. ולפתע, אל תוככי הפוליטיקה הישנה הזו, פסעה במהירות פנימה הפוליטיקה החדשה בדמותו המוקפדת היטב של שר האוצר. הוא הסתחבק עם הסב המאושר, חייך לעוללה הטרייה והתערבב בין הנוכחים כאילו גדל בסניפי 'הליכוד'. לא ידוע כמה רשם בצ'ק.

משבר אשראי

כדי להבין עד כמה הימים הנוכחיים הם התקופה המעצבת של כהונת לפיד כולה, כדאי לחזור אל 2003. בנימין נתניהו של הכהונה ההיא נתפס עד היום כשר אוצר מקצץ, מר ואכזר, מעלה מסים ומגרזן קצבאות. אבל האמת היא שהמחצית השנייה של כהונת נתניהו כראש ממשלה עמדה כולה בניסיון להיטיב עם העם. ראש הממשלה דהיום הכריז שהמיתון נגמר, ש"אפשר לשחרר קצת את החגורה" וש"הקופות מלאות בכסף". הוא הוביל הורדה דרמטית במס ההכנסה, ביטל את מס "עידוד הצמיחה" על המגזר הציבורי ואפילו העלה מעט את קצבאות הילדים. כל זה לא עזר לו כמובן בדעת הקהל, כי דימויו כבר נצרב באש בגזרות מאה הימים הראשונים. כשלפיד מבטיח שבעוד שנתיים יהיה טוב יותר, הוא צריך לדעת שזה נכון ביחס לתלוש של ריקי כהן – אבל לא בטוח שביחס לעמודת המנדטים של 'יש עתיד'.

שר האוצר עושה לעצמו חיים קלים אם הוא באמת מאמין בהצהרותיו ש"בהתחלה יכעסו עליי, אבל זה יעבור". הסיפור השבוע איננו סיפור על כסף אלא על אמינות. יש דבר כזה כמו פוליטיקה חדשה, אבל הוא לא קשור לפייסבוק או לנאומים כתובים היטב אלא לכללים שקבע הבוחר הישראלי בבחירות 2013. כמו בנק אמריקני נדיב לפני משבר ה"סאב פריים", הוא נותן אשראי נדיב בלי חשבון, אבל ינשל אותך מכל נכסיך אם תאחר בתשלומים אפילו בדקה. שני בחורים צעירים ולא מנוסים, לפיד ונפתלי בנט, קיבלו בבחירות האחרונות אשראי בדמות 900 אלף קולות על סמך התרשמות חיובית בסיסית. המצביעים לא יהססו להפיל את השניים – כמו שעשו ל'קדימה' – אם יתרשמו שלשתי המפלגות אין יכולת לעמוד בהתחייבויות.

אריאל נגד בנט, ולהפך

בעוד לפיד עוסק בתקציב, בנט מוצא את עצמו, שלא בטובתו, מכלה את ימיו בקרב חפירות בלתי-נגמר בנושאי דתות. בלשכתו אומרים שאת רוב זמנו השבוע הוא העביר במאמץ הסיזיפי למצוא פתרון שיגשר בין החרדים ל'נשות הכותל'. עם טליתות, בלי טליתות. בתוך הרחבה, מחוץ לרחבה. איך אומרת הפרסומת? כאבראשכאבראשכאבראש.

מילא נשות הכותל; השבוע החולף סימן קרע שהולך ומתרחב בין בנט לבין השר אורי אריאל. יו"ר 'הבית היהודי' רותח על סגנו, מנהיג האגף החרד"לי במפלגה, בגלל התנהלותו בפרשת הרב הראשי הבא. אריאל מתפקד דה-פקטו כראש המטה לסיכול מועמדותו של הרב דוד סתיו. בראשון בלילה הוא הגיע לסיכומים עם 'ש"ס' על דיל אריאל-עמאר. בנט שמע, חטף חום, ומיהר להעביר החלטה בישיבת הסיעה שמרוקנת למעשה את ההסכם מתוכנו.

"אי אפשר לעשות עסקים עם אריה דרעי", אמר לחברים, אבל חשב כנראה בלבו שאי אפשר לעשות עסקים עם 'תקומה'. הרב דב ליאור זעק מרה בתגובה שבנט לא מקשיב לרבנים. כמה כפוי טובה מצד בנט לא לציית לרב שבכלל קרא בבחירות להצביע 'עוצמה לישראל'.

העימות הגיע לשיאו שלשום: הכנסת עמדה להצביע על חוק של ח"כ אלעזר שטרן שנועד להרחיב את הגוף הבוחר באופן שיעזור למועמד הדתי-לאומי, מי שזה לא יהיה. שעה קלה לפני ההצבעה אריאל הגיש ערר בשם 'הבית היהודי', בטענה (הלא מופרכת) שהחוק בעייתי ומרחיק לכת, כך שההצבעה תידחה בשבועיים. שטרן מיהר להסתגר בחדר עם ח"כ איילת שקד ועם סגן שר הדתות אלי בן-דהן, ואחרי שעה וחצי הושג הסכם לשביעות רצון הצדדים. בנט ואנשיו מיהרו להזמין את שר השיכון כדי שיסיר את הערר ויאפשר הצבעה על החוק, אבל אריאל לא בא, אריאל גם לא טלפן. השר יצא מהכנסת, אנשיו לא ענו לטלפונים, והמכשיר הסלולרי שלו עצמו היה באורח פלא לא זמין. התרגיל הזה דחה את ההצבעה בשבועיים תמימים. בנט, כך טוענים ב'בית היהודי', לא יודע את נפשו מזעם. אפשר להבין אותו: הבית יהודי, אבל עדיין לא ברור מי בעל הבית.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי