כמו בימים הטובים ההם, חמק שלשום ח"כ אריה דרעי אל בית ראש הממשלה בנימין נתניהו ברחוב בלפור. בשנות ה-90 הוא היה בן בית, בן הזוג החוקי; עכשיו הוא הפילגש – שעתיים פה, שעתיים שם.
לא החיבה הפגישה ביניהם. נתניהו חושד בדרעי ואינו סומך עליו, הוא איש מחנה אלי ישי בש"ס. דרעי מצדו אינו בוטח בנתניהו ואינו מאמין לו. הוא איש מחנה אביגדור ליברמן בליכוד ביתנו. הפגישה ביניהם נבעה מהתקווה של יו"ר ש"ס כי נתניהו יממש מתישהו את הרמזים שהוא בוזק במיומנות בפוליטיקה ובעיתונות החרדיים, ויחדש את ברית השותפים הטבעיים.
דרעי הוא פוליטיקאי ותיק מספיק כדי להבין כי הסיכוי שההבטחות ימומשו אינו גדול. מבחינת נתניהו, המצב הקיים הוא האידיאלי. יש לו שתי ציפורים ביד – נפתלי בנט ויאיר לפיד – ואחת רזרבית על העץ – החרדים. כך, אלה לא פורחות ביודען שיש להן תחליף, וזו לא מצייצת בתקווה לאכול מכף ידו בקרוב. אבל דרעי עדיין רוצה להאמין. מדוע, בעצם?
את תקוותם תולים החרדים בראש ובראשונה בתהליך המדיני: התקרבות בין ישראל לפלשתינים תסמן את יציאת הבית היהודי מהממשלה. חברי הכנסת דרעי ומשה גפני (שגם הוא נפגש השבוע עם נתניהו) הם יונים צחורות, אבל גם אם המשא ומתן ייתקע הם לא יצטערו, כי ייתכן שדווקא לפיד יפרוש והם ייקראו להחליפו.
גם האיבה בין נתניהו ובנט היא מקור תקווה לא אכזב. היחסים הקרירים בין ראש הממשלה לשר הכלכלה נעוצים כמובן בעברם המשותף כחבר כנסת וראש לשכתו, אבל גם בעתידם. בליכוד מזהים את בנט כאיום המרכזי על הנהגת הימין. התוכנית שלו לשריין מקומות רבים ברשימתו הקרובה לחילונים, כמו גם הקריצה שלו לשכבות החלשות בריאיון האחרון ל'ידיעות אחרונות', מסמנים שהוא מסתער על קהל הבוחרים הטבעי של הליכוד – ימנים מסורתיים מבוגרים. מתישהו, מקווים החרדים, הפרנויה של הראשון ושאיפות הבידול של השני יפרידו ביניהם.
ההצטננות ביחסי בנט-לפיד היא הסיבה השלישית לאופטימיות. חברי הספסלים האחוריים בבית היהודי פצחו לאחרונה בקריאות "אשמנו בגדנו" על הזנחת החרדים לטובת יש עתיד, וכדרכם של פוליטיקאים הם עושים זאת על חזהו של מישהו אחר – יו"ר מפלגתם. אם יוני שטבון, מוטי יוגב וחרד"לי תקומה רציניים, החורף הקרוב מזמן להם שורת הזדמנויות לעימות עם הלפיד'ז: סיכול הכוונה לכלול עיצומים פליליים נגד סרבני שירות חרדים, למשל, או תקציבי הישיבות. אולי העימותים בין המפלגות יסמנו שינוי קואליציוני.
ועדיין, סביר יותר שלראש הממשלה אין כוונה לזעזע את הקואליציה. נוח לו עם ההשקפה הכלכלית הימנית של כל מרכיבי הקואליציה. בשלב הזה, לפיכך, יותר משחברי הכנסת החרדים מחוזרים, הם מתוחזקים. מי שלא מאמין מוזמן להתקשר לאגף הפנסיונרים בכנסת ולבקש את יעקב כצל'ה. בקדנציה הקודמת ראש הממשלה החזיק על אש קטנה את יו"ר האיחוד הלאומי דאז: אחת לחודש-חודשיים, נתן אשל היה ממתיק סוד עם כצל'ה, מסמס לו מעת לעת שאוטוטו, ממש עניין של שבועות, הוא מצטרף לממשלה.
חברי האיחוד הלאומי נותרו מנומסים יחסית כלפי נתניהו, רק כדי לגלות אחרי ארבע שנים שאיש לא באמת התכוון לצרף אותם. ראש הממשלה מיישם עכשיו את אותה המדיניות כלפי החרדים. כיסאות בממשלה הוא לא נותן להם כרגע, אבל הוא יודע שבמצבם הנוכחי הקשה גם תה וסימפטיה יקנו אותם.
יש עתיד מוניציפלי?
מי שיציץ בלוח הפגישות של בכירי המדינה בימים אלה לא יאמין באיזה שטויות הם נאלצים להתעסק. שרי הבית היהודי השקיעו שעות אינספור בהשכנת שלום בית בין עדר עסקנים סרוגי-כיפה בפתח-תקווה, וליברמן ובכירי הליכוד כילו ימים בפענוח מפת התככים של הסניף בטבריה.
רחמנות. הרקע הוא כמובן הבחירות המוניציפליות, אירוע שבו המוני פעילים מדרג שני ושלישי מפרנסים המוני יחצנים ופרסומאים מדרג שני ושלישי. כל פעם מחדש מפליא לראות למה פוליטיקאים מדרג ראשון מתמכרים לחומר הרע הזה.
בניגוד לרוב העולם, הקשר בין פוליטיקה ארצית ומקומית כמעט לא קיים כאן בגלל סדר היום הייחודי של הפוליטיקה הישראלית. בעולם הכלכלה מדברת, אבל כאן ימין ושמאל התמקמו לאורך עשורים ארוכים בהתאם לסוגיות של שלום וביטחון – עניינים שלראש עיריית יקנעם או לחבר מועצת מעלות-תרשיחא אין שום השפעה עליהן.
זה לא מקרי שהמפלגות הארציות היחידות שמיוצגות נאמנה ברבות מערי ישראל הן הבית היהודי, ש"ס ולפעמים גם מרצ. אלה מפלגות מגזריות מאובחנות היטב, שסדר היום שלהם כולל גם נושאים שרלבנטיים לא רק בכנסת אלא גם בשכונה – חינוך, שירותי דת או מלחמה בכפייה הדתית.
הליכוד והעבודה יוציאו השנה את הסכומים הנמוכים ביותר שהוציאו אי פעם על בחירות מוניצפליות. לציפי לבני אין אפילו מועמד אחד שרץ עם פתק התנועה. יועץ פוליטי מיומן עבר לאחרונה על שורת ערים שבהן ניצח הליכוד בגדול בבחירות לכנסת, ומכולן רק בעפולה היה סגן ראש עיר שנבחר תחת דגל 'מחל'. חבל על הכסף ועל בלבול המוח.
הפראייר התורן של בחירות 2013 הוא, לפיכך, יאיר לפיד. דיקטטורה היא עניין חסכוני למדי, וגם פייסבוק. בקופתה של יש עתיד הצטברו עשרות מיליונים, שאת חלקם הגדול מוציא עכשיו שר האוצר על ניסיון ענק לכבוש את הרשויות המקומיות. כמו שינוי של אביו המנוח ב-2003 וקדימה ב-2008, הוא נחוש להוכיח שהוא אינו עומד בראש מפלגת אווירה חד-פעמית. כמותם הוא סבור, בטעות, שבחירה של עשרים סגני ראשי ערים ומאה חברי מועצה תסייע לו להכות שורשים. היא לא – במקרה הטוב היא תסייע למפלגתו לעבור למצב גירעוני.
לשינוי היו הישגים גדולים בבחירות המוניציפליות של 2003, אבל כולם התאיידו כשלפיד האב התרסק. קדימה נקברה תחת חובות העתק שיצרו הבחירות המוניציפליות של 2008, שבהן היא הריצה תחת דגלה שורה של ראשי ערים שערקו מהליכוד. ברגע שקרסה, ראשי הערים "שלה" פנו פרסה וחברו שוב לליכוד. כולם בכנסת יודעים שהזיקיות הפוליטיות הגדולות ביותר נושאות בדרך כלל את התואר "אדוני ראש העיר" לפני שמן. גם ביש עתיד ילמדו זאת, בדרך הקשה.
