האם הסקרים גורמים לנתניהו לשנות כיוון ולהפסיק לתקוף?

בחירות 1999 זכורות, על פי מבחן התוצאה, כאחד מרגעי השפל של בנימין נתניהו. אבל רוחמה אברהם, שהייתה אז ראש הלשכה שלו ולימים הפכה חברת כנסת ושרה, נזכרה פעם שהקהל חנק את נתניהו מאהבה לאורך מערכת הבחירות. עצרות הבחירות שלו היו המוניות, דחוסות, טעונות אנרגיה. זה היה משכר ומשקר: הרוב הגדול של מצביעי נתניהו נשאר איתו, אבל הספיק מיעוט קטן שעזב כדי להפוך את נתניהו למפסיד.

האם זה מה שקורה גם עכשיו? כמה סקרים מדאיגים מאוד לליכוד התפרסמו בשבוע האחרון. סקר וואלה העניק למחנה הימין רוב זעיר של 61 מנדטים מול 59 של המרכז-שמאל; סקר ערוץ 10 הגדיל והצביע על גוש חוסם של 61 לשמאל, תוצאה שלא נראתה קרוב לחמש שנים. סקר פגוש את העיתונות קבע שרק 22 אחוז מסכימים עם תוכן נאום החמוצים של ראש הממשלה, לעומת מספר כפול ויותר של מתנגדים. סקר חדשות 2 הצביע על אובדן שישה מנדטים לליכוד.

מצד שני, נתניהו התגאה לאחרונה בכך שלאורך כל הקריירה שלו מעולם לא נתקל באהדה כה גדולה ברחוב. יעידו על כך התמונות של ילדי באר שבע צובאים עליו, משוועים לסלפי. יעידו על כך גם המספרים בדף הפייסבוק שלו.

אז נתניהו נהנה מתמיכה גואה או מאבד אותה?

התשובה, כנראה, היא גם וגם. כמו שנכתב כאן בקיץ האחרון, בסיס תמיכה של פוליטיקאי במגננה, בטח בחקירה, נוטה בדרך כלל להתמצק ולהתכווץ. כשאיש ציבור נהיה לוחמני יותר, קוטבי יותר, התומכים הנלהבים נעשים נלהבים יותר, אבל התומכים הרכים מתרככים. זה כנראה מה שקורה לליכוד ולנתניהו. משיא של יותר משלושים מנדטים הליכוד יורד ל-24, אולי 26 ביום טוב. גרוע מכך: לראשונה ניכרת תנודה משמעותית של שישה-שבעה מנדטים למחנה השני. ליכודניקים בסגנון ליברלי עוזבים ללפיד, ליכודניקים בסגנון מסורתי מתקרבים לגבאי, וכך גוש המחנצ-יש עתיד שהשיג בבחירות 35 מנדטים מגיע בסקרים לארבעים.

עידן הרשתות החברתיות מגדיל מאוד את הפיתוי ללכת לקצה. מסקרים רדיקליים, סרקסטיים, מסרי פטיש-בראש עובדים מצוין. אבל מתקפות על המשטרה, התקשורת והשמאל – גם אם בניסוח מבריק ובביצוע מושלם כמו נאום החמוצים – גם גובות את מחירן. כדי להישאר ראש ממשלה גם אחרי הבחירות הבאות נתניהו חייב גם לזכור את הבוחרים שבמרכז. או יותר נכון: את אלה שבבית. ניצחון הליכוד ב-2015 הגיע בזכות ארבעה-חמישה מנדטים שבמשך שנים לא באו להצביע. הם נחלצו להציל את המחנה הלאומי עם פנות יום הבחירות, אבל מצב הצבירה הטבעי שלהם הוא הימנעות מיואשת מהשתתפות. די שיחסם לנתניהו ישקף עייפות ויחסם לגבאי-לפיד לא יהיה כאל שמאלנים אוהבי ערבים כדי שהימין יאבד את השלטון. ובמילים אחרות: עדיפים לנתניהו 61 מנדטים בטמפרטורה פושרת על פני חמישים ותשעה מנדטים בטמפרטורת רתיחה. האם זו הסיבה לקריאת הפיוס הנדירה שהציע שלשום? יובל רבין ביקש לתת לו סטירה מילולית ופגש יד מפתיעה מושטת לשלום.

וישנה עוד סיבה, והיא העיסוק המופרז בנתניהו, חקירותיו ומשפחתו. כאשר סדר היום הממשלתי, הלא הוא ועדת השרים לחקיקה, משותקת כנקמה על הקפאת חוק העוסק בענייני ראש הממשלה, נתניהו מפסיד. הציבור יכול להיות בעד החוק הצרפתי או נגדו, לחשוב שנתניהו מושחת או נקי, אבל הוא יעדיף שראש הממשלה יעסוק בענייני המדינה, לא שהמדינה כולה תשתעבד לעיסוק בראש הממשלה.

נתניהו אוחז בידו סקר אחר, אופטימי בהרבה, של מכון גיאוקרטוגרפיה, שבעבר כבר פספס בגדול לא פעם. בכל מקרה, אלה מספרים פורחים באוויר. שתי מילים נשמעות הרבה בבלפור: תרזה מיי. נתניהו זוכר את פגישתו הקודמת עם מקבילתו הבריטית הגאה, שהתפתתה לזרוק שלוש שנות כהונה עם רוב מצומק בגלל סקרים שניבאו לה ניצחון סוחף. מיי שיפגוש ביום ראשון בלונדון היא דמות פוליטית מוכה, חבוטה ונלעגת שהצליחה להפסיד את הרוב בבחירות וקיצה כבר מחושב לאחור. בחירות בבריטניה הן סיפור של חודש וחצי. בישראל – סאגה בלתי נגמר באורך משולש, צופנת הפתעות למכביר. ככל שהסקרים רעים יותר אופק הקדנציה מתארך.

 

מרצ אחרת

הפרסום בשבוע שעבר ב"מקור ראשון" עורר גל התעניינות ציבורי נדיר במרצ, המפלגה שפעם המריצה ראשי ממשלות הזדקנה ונדחקה לשוליים. קרב גלאון-גילאון סוקר בשיעמום ובקצרה, ואלמלא התפטרה היו"ר מהכנסת לא היה מסוקר כלל.

עד שהגיע העיסוק המחודש בשאלת ציונותה של מרצ. גלאון והדוברת שלה הסתבכו בכמה גרסאות סותרות. אבל ההיסוס במענה לתשובה, כמו גם חילוקי הדעות בין חברי הכנסת של המפלגה, מעידים לאן היא נדחקה. פעם דיברו על ממשלה בלי חירות ומ"קי, אבל בדור האחרון זו ממשלה בלי מרצ. מאז שנת 2000, המילניום שעבר, מרצ חובשת קבוע את ספסלי האופוזיציה. אפילו אהוד אולמרט לא חלם להכניס אותה לממשלת ההתכנסות שלו.

האם העיסוק בשאלת ציונותה הוא הביצה או התרנגולת? לשלטון ולמכוניות השרד יש אפקט מרכך על עמדות מפלגתיות. מרצ היא מפלגה במשבר זהות מתמשך לאור הירידה ההיסטורית במספר מצביעיה. הבוחרים נדדו למפלגות שלטון, מרכזה. הנבחרים בנסיונם למצוא בידול שישאיר את המפלגה בחיים פנו שמאלה.

הנה נתון מעניין: מרצ היא המפלגה היחידה בכנסת שנבחריה קיצוניים מבוחריה. זה משתקף כבר שנים רבות בכל סקר. בדרך כלל זה הפוך: המנהיג מתון יותר, פשרן יותר, סתגלן ופוליטיקאי יותר מבוחריו. לא במרצ.

זו הסיבה שדיוני הציונית-לא-ציונית גרמו נזק למפלגה גם אם הוא איננו ניכר בסקרים. אין מאגר קולות רדום בפאתי הרשימה המשותפת. יש מאגר עצום ימינה משם. היושב ראש או היושבת ראש הבאה יצטרכו לחשוב גם עליו אם הם רוצים להשאיר את מרצ בחיים ולהחזיר אותה לממשלה.

 

ועוד שלוש הערות

  1. הנה אוסף רמזים מהשבוע האחרון: יושב ראש הרשות הפלסטינית בישר למשלחת של אנשי שמאל שבקרוב יודיע נשיא ארה"ב טראמפ על תמיכתו ברעיון שתי המדינות, לראשונה מאז נבחר; ישראל מבקשת מהאמריקנים כמחווה את העברתו של ג'ונתן פולארד לארץ, ואם נדרשת מחווה אז ברור שהתמורה כבר כתובה; נתניהו בלם השבוע את חוק ירושלים רבתי בגלל מסרים נזעמים מוושינגטון; ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט במסע דילוגים באזור; בירושלים מודאגים מדבר מה שעלול להתרחש בחורף הקרוב. האם אחרי שנה של הפשרה ביחסים עם הבית הלבן וקיפאון מוחלט בתחום המדיני מתרקם משהו חשוב? בלשכת ראש הממשלה מכחישים בתוקף שמועות על כוונה ישראלית לנקוט צעדים משמעותיים כלפי הפלסטינים כדי להקים תרופה למכה אמריקנית קרבה. לגבי האפשרות למכה הם העדיפו לא להתייחס.
  2. הקמפיין נמצא תמיד בפרטים הקטנים. כשנפלה ההחלטה הראשונית לסגור מרכולים בשבתות התראיין יו״ר יש עתיד לגל״צ. הוא הוביל אז בסקרים לראשונה על פני הליכוד, ובאמצע ניסיון שצלח אז למשוך קולות מימין.  "אני מסתכל על פרשת המרכולים, ואני לא נגד סגירה, אבלAM:PMזאת לא אידיאולוגיה", אמר. בשבוע שעבר, כשבג״צ דחה עתירה לסגירת המרכולים, לפיד שינה טון: ‏״מברך על החלטת בג״ץ לתת חופש החלטה לראשי הערים בפתיחת עסקים בשבת. אף אחד לא יגיד לשני איך לחיות. כך צריך להיות״. אחר כך צייץ: ״‏הפוליטיקאים החרדים על הגיוס – כל קהילה לפי דרכה. הפוליטיקאים החרדים על המרכולים – מה פתאום כל קהילה לפי דרכה?״ גם אם זה לא שינוי של התוכן זה לבטח שינוי במנגינה ובטון. האם זה קשור למאבק הקשה באבי גבאי על הזכות להתמודד מול נתניהו ראש בראש, מאבק שמחייב אותו להילחם על הבסיס ולא רק על קולות הבונוס במחנה הלאומי? דברים מעניינים קורים בחזית הזו, ועוד יקרו.
  1. וממש באותו עניין, רק מהצד השני: האם אבי גבאי לא קפץ השבוע את הכריש? ההתנפלות המחושבת של מקורביו על ח״כ זוהיר בהלול (״זו הקדנציה האחרונה שלו״) הייתה במקומה אחרי שזה סירב לכנות דוקרי חיילים ״מחבלים״, אבל ספק אם הייתה פרופורציונלית לאמירה המנומסת של בהלול על היעדרותו השקטה מאירועי מאה להצהרת בלפור. גבאי יודע שהוא סוחב על גבו חטוטרת בדמות כמה מחבריו הארטיסטים לסיעה לעומת ״יש עתיד״ הממושמעת, והוא נחוש להגיע לבחירות עם סיעה צייתנית, אולי גם מפוחדת. לכן בחר לומר השבוע ש״מי שלא ארצה לא יהיה בכנסת״. רק שהעבודה איננה ולא תהיה יש עתיד. מי שהשפטת במערכה הראשונה ישפיט אותך בשלישית. חבריו לסיעה דממו השבוע מול הפגנת השרירים, כולל שפיר, מיכאלי, יחימוביץ׳ ולבני שהיו זועקות חמס לו אירע דבר דומה בסיעת ימין. כך שבינתיים הצליח לו. הוא מבקש לעשות סולחה היסטורית עם הימין, וזוהיר בהלול הוא הכבש.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי