הבחירות לנשיאות – מדריך למשתמש

אך הסתיימו בחירות 2013, וכבר יוצאות לדרך בחירות 2014. 120 חברי כנסת יידרשו לבחור את נשיא המדינה, האדם העשירי שיזכה להיות האזרח מספר 1. שניים כבר הצהירו בגלוי שירוצו למשרה הרמה: ח"כ ראובן (רובי) ריבלין, יו"ר הכנסת היוצא, וח"כ בנימין (פואד) בן-אליעזר, זקן חברי הכנסת. אביגדור ליברמן מצדו מעוניין לקדם את דוד לוי, שר החוץ המיתולוגי ואבא של ח"כית חרוצה בסיעתו. גם שמו של השר לשעבר נתן שרנסקי מוזכר שוב ושוב, לצד זה של הרב הראשי בדימוס ישראל מאיר לאו, שהסיר את מועמדותו בפעם האחרונה בנסיבות משונות.

על מה חושבים חברי הכנסת כשהם מאחורי הפרגוד באולם המליאה? ובכן, את סבך האינטרסים והחישובים, האהבות והשנאות, אפשר לנסות לפרק לגורמים כדי לנסות ולהבין למי הסיכויים הטובים יותר.

התאמה לתפקיד. חשובה ככל שתהיה, ההיסטוריה מלמדת שזה אינו השיקול המרכזי שעומד בפני הח"כים. רוב חברי הכנסת ה-15 השתכנעו ששמעון פרס ראוי יותר להיות נשיא, ואז הצביעו מאחורי הפרגוד למשה קצב. הבחירה הסנסציונית הוסברה כהצבעה עדתית, כהתנגדות לדרכו המדינית של פרס, כנעיצת סכין אישית בפוליטיקאי שהרגיז יותר מדי אנשים ועוד אינספור שיקולים. כמעט איש לא טען – בטח לא בדיעבד, אבל גם לא בזמן אמת – שקצב מתאים יותר לתפקיד הרם.

ועכשיו להווה: שרנסקי הוא דמות עם הילה בינלאומית שמתקרבת לזו של פרס והוא אורח קבוע בבית הלבן (לעומת ריבלין, שנהנה בארץ מ-75 אחוזי תמיכה, לפי סקר 'הארץ'), אבל לא ברור עד כמה מוניטין בינלאומי ותמיכה ציבורית ישפיעו משמעותית על הח"כים.

השנאה. "מה מחזיק אותך בחיים", שאל פעם חיים חפר המנוח את יצחק בן-אהרן, גם הוא ז"ל. מנהיג הפועלים הוותיק השיב: "השנאה, חיים, השנאה". טינה, קנאה, נקמה ושנאה הן רביעייה פופולרית למדי בכנסת, אבל הפרגוד שמאחוריו מתנהלת ההצבעה מעניק לח"כים הזדמנות נדירה בחיים הפוליטיים: לנעוץ סכין בלי לשלם את המחיר. יש כמה אנשים בכנסת שלא סובלים את בן-אליעזר (שלי יחימוביץ', לדוגמה), ויש גם כאלה שהיו שמחים לראות במפלתו של ריבלין (דוגמאות: בנימין נתניהו, ליברמן). אבל האמת היא שכזקני חברי הכנסת, רובי ופואד לא נהנים רק משמות חיבה אלא גם מחיבה בכנסת. שנאה תשחק כאן תפקיד שולי.

פינוי מקום בכנסת. שר בכיר, מומחה בלתי-מעורער לנבכי נפשם של ח"כים, טוען שזה השיקול הראשון במעלה בהצבעה על הנשיא הבא. ח"כים רואים את רוב הקדנציה דרך המשקפת של סיכויי היבחרותם בפעם הבאה, ולכן, למשל, הם ממעטים לשתף פעולה עם עמיתיהם למפלגה. בדיוק מהסיבה הזו, חברי סיעתו של כל מתמודד ישמחו לשגרו אל בית הנשיא – פחות בגלל התרשמותם העמוקה ורבת השנים מאישיותו ויותר כדי לסלק אותו מדרכם אל הכנסת הבאה. הדבר יכול להסביר חלקית את הפסדו של ריבלין בסיבוב הקודם מול פרס: עם סיעה בת 12 ח"כים בלבד הוא סבל מנחיתות מול פרס ו-29 חברי 'קדימה'. אלא מה? ריבלין ובן-אליעזר, כל אחד בנפרד, הצהירו כמעט במפורש שזו כהונתם האחרונה בכנסת. לוי ושרנסקי כלל אינם ח"כים. השיקול הזה נראה הפעם לא רלוונטי.

פינוי מקום בממשלה. מי אמר שאי אפשר לעשות זהב מקש? שמעון פרס החזיק ב-2007 בתפקיד ממשלתי זניח – השר לפיתוח הנגב והגליל – אבל לא פחות משבעה ח"כים ידעו שאם ייבחר הוא יגרום לשדרוגם: יעקב אדרי קיבל את התיק, רוחמה אברהם מונתה לשרה כדי למלא את המקום שהתפנה, ח"כ אחר קיבל את ועדת הכנסת שהיא פינתה, עוד שר ירש את המקום בקבינט, וכן הלאה וכן הלאה. ריבלין ובן-אליעזר איבדו כאן יתרון משמעותי: הראשון באובדן כס יו"ר הכנסת שהיה מבטיח לו את התפקיד כמעט בוודאות, השני עם החלטתה של יחימוביץ' לא להיכנס לממשלה. אם נפתלי בנט לא ירוץ פתאום לנשיאות, גם השדרוגים לא ישחקו תפקיד ב-2014.

המגע האישי. כבר ארבעים שנה – מאז פרופ' אפרים קציר – לא נבחר לנשיאות מועמד שאיננו פוליטיקאי, ולא במקרה. הקשר הבלתי-אמצעי עם ח"כים מוכיח את עצמו גם כאן כשיקול מרכזי. כאן, ריבלין נהנה מיתרון מכריע. דוד לוי מסוגר בביתו בבית-שאן, הוא אינו טורח להשיב לפניות עיתונאים והוא סומך על ליברמן ונתניהו שיעשו בשבילו את העבודה. שרנסקי קופץ לכנסת פעם בחצי שנה. ריבלין, לעומתם, שורף את הדשא בוועדות ובמליאה. בזמן שכל פגישה של מתחריו עם ח"כים היא הפקה שלמה ונמצאת בסכנת הדלפה, הוא יכול לתפוס את 119 עמיתיו בירכתי המליאה או במזנון, לברך על נאום או להשיא עצה. ח"כ עדי קול או ח"כ עיסאווי פריג' שמעו על דוד לוי בטלוויזיה לפני עשור, את ריבלין הם ראו הבוקר בתור לקפה. זה יתרון משמעותי.

שאלת ראש הממשלה. מה שווה תמיכה של ראש הממשלה? בימים כתיקונם, עולם ומלואו. בהצבעה חשאית, מעט מאוד. הצייתנים שבחברי הכנסת נוטים להתמרד כאשר איש אינו רואה. לפני שבע שנים, ליברמן הצהיר שמפלגת 'ישראל ביתנו' תתמוך בריבלין, אבל בדיעבד נטען שקרוב למחצית מחברי סיעתו הנאמנים מרדו בו מאחורי הפרגוד. ראש הממשלה יכול להצהיר על תמיכה בלוי או שרנסקי, אבל הוא עלול להתבזות עם ספירת הקולות. יותר מזה: בכנסת בכלל, בקואליציה בפרט ובסיעת 'הליכוד' במיוחד, יש לא מעט אנשים שרק מחכים להזדמנות להיפרע מנתניהו. באופן מוזר, דווקא ריבלין, שסימן את עצמו כמנהיג האופוזיציה ב'ליכוד', עשוי להיות המרוויח העיקרי מכך שנתניהו רוצה בכישלונו. 'ש"ס', שרוצה לנקום בראש הממשלה על השלכתה לאופוזיציה, תשמח לממש את התחייבותה לפני שבע שנים לתמוך הפעם בריבלין בלי ייסורי מצפון על קידום מועמד ליכודניק. כך גם הערבים, 'מרצ' וחלקים נרחבים בסיעת השלטון עצמה. הפופולריות של נתניהו בתוך הכנסת ומחוצה לה תשפיע על זהותו של הנשיא הבא הרבה יותר מזו של המועמדים עצמם. יש מי שסבורים שבדיעבד, הדחתו של ריבלין מתפקיד יו"ר הכנסת עוד תיתפס כדבר הכי טוב שקרה לו בדרך לנשיאות. הבדיחה אומרת שאם ראש הממשלה באמת רוצה להזיק לריבלין, הוא צריך להודיע על תמיכה בו.

שמעון פרס. ועדיין, כדי שכל זה יקרה, צריך להתרחש המאורע האינטר-גלקטי הבלתי-נתפס, חסר התקדים: פרישה של פרס מהחיים הציבוריים. "אני חושב ששבע שנים זה מספיק", אמר השבוע הנשיא בריאיון חג, אבל ספק אם יותר מדי אנשים השתכנעו. החוק קוצב לו כהונה אחת בלבד? כה מוזר, זה בדיוק מה שהוא קובע גם לגבי הרבנים הראשיים. אבל אחרי הפגרה מתכוונת הכנסת להעביר שינוי שיאפשר לרב שלמה עמאר להתמודד שוב. ועכשיו, חידה: מי האישיות הציבורית שאך לאחרונה הצהירה בגלוי ומול המיקרופונים על תמיכתה בהארכת כהונת הרבנים הראשיים? נכון מאוד, כבוד נשיא המדינה התשיעי.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי