הזדמנות פוליטית לחשב מסלול מחדש

אי שם באביב אשתקד יצא שר צעיר וטרי מישיבת הקבינט הראשונה בחייו, שבה נחשפו בפניו סודות המדינה והערכות המודיעין. עד שנכנס אליה, כמו כולם הוא עסק בתקציב המדינה ובחוקי גיוס. כשיצא ממנה, כל זה נראה לו פתאום פחות חשוב. "ממילא בתוך שנה תתחיל פה מלחמה קטנה", הוא אמר, "השאלה היא רק אם הטילים ייפלו על תל-אביב מצפון, מדרום או ממזרח".

אמנם בסוף זה לקח שנה ורבע, אבל התחזית התממשה. בכימיה קוראים לזה "דיפוזיה" – השוואת לחצים בין תמונת המצב שרואים באמ"ן ובין זו שרואים בפייסבוק, בין שדרות לבין שדרות רוטשילד. רה"מ בנימין נתניהו נוהג לקטר על התקשורת ועל האליטה, תושבות תל-אביב, שהן מנהלות סדר יום דמיוני, אירופי וקריר, המנותק מהסער הים-תיכוני שהומה סביב. לפעמים זה נשמע כמו תירוץ שלו כדי לחמוק מעיסוק במחירי הדיור הנוסקים או באב הבית התורן שהגיש נגדו תביעה מתוקשרת, אבל השבוע, כש-5 מיליוני ישראלים שמעו אזעקות, זה קצת יותר מובן.

מבצע 'צוק איתן' תפס את נתניהו ממש בקצה הצוק, במקום שממנו צונחים בבת אחת אל התהום. הברקס ששם שוב ושוב בקבינט אחרי רצח הנערים העניק לו מחמאות משמאל, אבל עלה לו בדימום מהיר ואכזרי בקרב ציבור בוחריו שלו. השלווה היחסית הופרה בפיגועים ובנקמות, בהתפרעויות ענק בתוך תחומי ישראל, מרחק רבע שעה נסיעה מבית ראש הממשלה. נפתלי בנט ואחריו אביגדור ליברמן חגגו עליו מצד אחד, והאופוזיציה מצד שני, על אובדן השליטה שהוביל לרצח הנער הערבי. העצבים של נתניהו פקעו סופית ביום ראשון, בהשתלחות חריגה ביותר, לגופו של אדם, בשר החוץ. זה לא עזר. בבוקר פתיחת המבצע, בעוד שנתניהו משנן עדיין את המנטרה "שקט ייענה בשקט", פרסם מקורבו היוצא, סגן השר אופיר אקוניס, הודעה שקבעה כי "כשלה הדוקטרינה המוזרה והטיפשית 'שקט ייענה בשקט'". כשהנאמן האולטימטיבי חובט בך ככה, מצבך קשה.

עד תחילת ההסלמה בחר נתניהו להתנהל באופן הפוך מהאמרה הנושנה: במקום לדבר בשקט ולהחזיק מקל גדול, הוא דיבר חזק – אבל חמאס התרשם שאין לו שום מקל. האולטימטום שהציב ביום חמישי שעבר על מדשאת השגריר האמריקני בהרצליה ("שקט מוחלט בתוך 48 שעות") התפרש משני צדי הגדר כחולשה, כהיתר דה-פקטו להמשיך לשגר טילים לישראל עד מוצאי שבת. אין פלא שחמאס העדיף להוציא את השבת מאוחר והמשיך לירות ולירות.

עכשיו זו כבר היסטוריה רחוקה. המבצע הנוכחי, עם גיבוי יחסי מהקהילה הבינלאומית, מאפשר לנתניהו לפרמט את דעת הקהל. הישג תודעתי יאפשר לו לאתחל מחדש את כהונתו. עוד תיקו מאכזב, או חלילה פחות מזה, יגרום לכיסאו להתנדנד בחוזקה.

גיור לחומרה

ההשמצות ההדדיות שהביאו את פרשת הליכוד-ביתנו אל קצה הזכירו קצת סוף עגום של רומן. זה אף פעם לא עבד בינינו, אמר יו"ר ישראל ביתנו לליכודניקים במסיבת העיתונאים; אנחנו אלה שזרקנו אותך, השיבו לו בניסוח כזה או אחר ציפי חוטובלי, יריב לוין ודני דנון.

שר החוץ, בתרגיל אינטלקטואלי שרק הוא מצליח להבין, הבטיח שפירוק הסיעה המשותפת אמור לחזק את הקואליציה. אפשר להאמין שהוא רוצה להאמין בזה. אף חתן עתידי לא יעניק לו את הנדוניה המשוגעת שזכה לה מהמחזר נתניהו. אבל פוליטיקה לא תמיד מתנהלת כמו שחמט, ולרוב היא יותר כמו פוקר. ניתוח אנליטי יעלה שאיש מראשי הקואליציה איננו מעוניין בבחירות. אבל אם בנט מאיים לפרק את הממשלה באפריל, ציפי לבני מפזרת רמזי פרישה במאי, יאיר לפיד לובש את חליפת האיומים בנאום מדיני ביוני וליברמן מתפלג מנתניהו ביולי, מישהו יכול להגיעא למסקנה שהבחירות בפתח. אף אחד מהם כנראה לא מאמין לאיומים של עצמו, אבל אולי לאיומים של האחרים הוא דווקא כן – הברוקר לא מוכר מניה כי הוא חושב שהיא תרד אלא כי הוא חושב ששאר הברוקרים חושבים שהיא תרד. ראשי המפלגות עוד עשויים לפרק קואליציה בניגוד לרצונם, רק כדי להקדים מכה למכה.

זו לא תיאוריה. ביום ראשון האחרון, בין 'גראד' ל'גראד', ישב נתניהו לפגישה ממושכת עם הרב חיים דרוקמן. הוא לא עשה זאת כדי להתחזק רוחנית אלא בגלל משבר חריף שאיים לפרק את הממשלה סביב חוק הגיור. לבני מאיימת לעזוב את הממשלה אם הגיור ייעשה "בהנחיית" הרב הראשי, הבית היהודי הודיע שינטוש אם זה יהיה רק "בתיאום" איתו. בסוף דחו את המשבר בשבוע. גיור, דיור או משהו אחר – אם לא יושג איזון מחודש, יבוא בסוף הנושא שיפיל את הממשלה.

ולרשטיין נגד בנט

הדחיפה לבנט בסיומה של ועידת 'הארץ' לשלום הייתה עוד דחיפה אחת קטנה במעלה עקומת המנדטים של הבית היהודי. פוליטית, אלה היו שבועיים מוצלחים מאוד לשר הכלכלה, שהוביל מאבק פופולרי נגד ראש הממשלה למען תגובה ציונית הולמת. כאילו החודש האחרון לא היה קשה מספיק לנתניהו, הוא גם ראה בעיניים כלות כיצד בנט רוכב על גל הדליפות מהקבינט, הראיונות באולפנים ואפילו קריאות ה"רוצח" מהקהל בוועידת 'הארץ'.

לכן מפתיע לשמוע את הטקסט הנוקב שמשמיע פנחס ולרשטיין, מראשיה המיתולוגיים של מועצת יש"ע. "אני, שמעולם לא הצבעתי לליכוד וכנראה גם לא אצביע לו, מזועזע ממה שעושה בנט. כמי שהיה תמיד איש המפלגות הדתיות-לאומיות, כואב לי הלב לראות מהלכים לא נקיים, שכולם קמפיין בחירות שתוצאתו היחידה היא ריסוק הימין. המטרה העיקרית של בנט היא להוביל לכך שבבחירות הבאות יהיו יותר מצביעי בית יהודי מאשר הליכוד. מבחינתו, לא משנה אם המחנה הלאומי ינצח – חשוב מי ינצח בדרבי עם ביבי. יש כאן תחרות בתוך המשפחה, שנודף ממנה ריח של פופוליזם זול, סינטתי ופלסטי. אני שומע את המנגינה שלו, והיא נוראית בעיניי – במיוחד לאור המצב שאנחנו נמצאים בו".

אבל בנט משמיע את קולו של הימין, הקשיתי. "זו העמדה שלי לא פחות משלו", אומר ולרשטיין, "אבל אין כאן שום קשר לעמדות. כל ההתלהמות מול ראש הממשלה במצב המתוח שהיה מאז החטיפה הייתה צעד פופוליסטי לטובת הבוחרים. היציאה לתקשורת לא נועדה לרסק את תשתיות חמאס אלא לבנות את התשתית האלקטורלית בימין. היה ברור לי שזה לרוץ לספר לחבר'ה מה קורה בממשלה, שזה להביך את אורי אריאל. הכול נראה לי באמת דקלרטיבי נטו, ללא אחריות הנהגתית. בכלל, נפתלי בנט רוצה להקים ליכוד ב', ומפלגת הבית היהודי היא פלטפורמה בשביל זה. כמעט ברור לי שהמאבק הפנימי הזה יחסל את הסיכוי להמשך שלטון המחנה הלאומי, כמו שקרה יותר מפעם אחת. הייתי כבר במספיק התלהמויות כאלה שהפילו ממשלות ימין".

מלשכת בנט נמסר כי "אנו מעריכים את פועלו ההתיישבותי האדיר של ולרשטיין. עם זאת, דרכנו אינה דרך הליכוד, שהביאה עלינו את ההתנתקות, ההקפאה והתמיכה בהקמת מדינה פלשתינית – נזק היסטורי שעלינו לתקן. כוחנו הגדל יבטיח מניעת המשך התקדמות בדרך זו, וקולנו הצלול יושמע כשצריך, גם כשזה נעים לאוזן וגם כשזה לא".

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי