הציונות הדתית מתקשה להחליט אם היא הקורבן או ה(יורם) כהן

כשהיה ב"ישראל שלי", נפתלי בנט השתמש לא פעם בשיטה הידועה של פרסום מספר הטלפון של פוליטיקאי ידוע כדי ללחוץ עליו בסמסים לשנות עמדה. שלשום, אחרי שגיבה את השב"כ בפרשת דומא, עשו לו "ישראל שלי" משלו. "הצבעתי לראשונה בבחירות האלה, בחרתי בך כי אתה ימין חדש ולא מתנצל. אבל כשהעדפת את השב"כ על פניי איבדת אותי לתמיד", נכתב במסרון מייצג.

איך איתמר בן גביר ניצח בדעת הקהל במשך ימים ארוכים את נפתלי בנט ואיילת שקד? הסיבה הראשונה היא שכל מנהיגי הימין, בהם גם בנט ושקד, שתקו בימים הראשונים בעוד מכונת ההסברה המשומנת של בן גביר הפכה את נחקרי קבוצת המרד לקורבנות של טקס אוטו-דה-פה מודרני. הצתה מאוחרת, אם תרצו. גם אחרי שבנט התבטא בנושא, בסדרת ראיונות ונאומים אמיצים ולא מובנים מאליהם, המאבק ההסברתי רחוק מהכרעה.

הסיבה לכך היא עמוקה יותר: תחושת הקורבנות. החוויות המכוננות של הציבור הדתי לאומי הן אוסלו וההתנתקות, אבישי רביב וסגירת ערוץ 7, והמשותף לכולן הוא התחושה שהמדינה משתמשת בכלים לא לגיטימיים, או לגיטימיים למחצה, כדי לסגור על הציונות הדתית. הקמפיין נגד השב"כ הצליח לא מאהבת "תג מחיר" אלא בגלל טראומות ישנות.

אפשר להבין שהסיפור איננו רק דומא: הרי כל הקריירה הפוליטית של בנט היא ניסיון לטעון שהכיפה הסרוגה לא נדרסת על ידי המדינה; היא המדינה. בשנה האחרונה מונו ראש מוסד, מפכ"ל ועכשיו גם יועץ משפטי מהציונות הדתית. כל סטירה (ולא היו הרבה כאלה, אגב) לנחקרי דומא ניתנה באישורו של יורם כהן, בוגר נתיב מאיר; שרי הציונות הדתית הם שליש מהקבינט שאישר את הסלמת המאבק בכנופיית הפורעים מגבעות השומרון. בפרפראזה על שמו של ראש המוסד הטרי, המאבק הוא בשאלה אם הציונות הדתית היא הקורבן, או הכהן.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי