השבעת הכנסת ה-18: זמן לתיקון הגרביים

הביטו בהם, במאה ועשרים האנשים הנרגשים שיעמדו אחר הצהריים במליאת הכנסת, פרח דקורטיבי נעוץ בדש חליפתם הטובה ביותר. בשורותיהם ניתן למנות מספר שיא של עשרים-ואחת נשים, שמונה עיתונאים, שתי גרות צדק. הסטטיסטיקה מלמדת, להוותנו, שביניהם מתחבאים כנראה גם שניים-שלושה כתבי אישום עתידיים, כעשר חקירות משטרה ואי-אלו מבוכות אתיות מצערות.

 

ובכל זאת, הכנסת השמונה-עשרה שתושק היום תנסה להיות אחרת מקודמותיה. בזהירות המתחייבת, אפשר להעריך שיש לה סיכוי לא רע להצליח: עוד בטרם נולדה, היא בלמה את הירידה האסונית בשיעורי ההצבעה. יש בה מיעוט יחסי של גנרלים ופרופסורים, שתי קבוצות שהבטיחו הרבה וקיימו מעט. אין בה מפלגות אווירה אופנתיות. יש בה אנשים רציניים, רהוטי לשון ובעלי עמדות. יהיו בה נואמים ששווה לשמוע. נקווה שלא יהיו בושות.

 

הכנסת ה-18, אם בכלל אפשר לתת סימנים באוסף אנושי כל כך מגוון, מביאה לשיא תהליכים איטיים שהתרחשו בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. לא נותר בה איש מילידי שנות העשרים, ובמקומם יש ייצוג מכובד לילידי שנות השבעים שגדלו על "ריץ'-רץ'". איש מחבריה לא השתתף בהצבעה על הסכמי השלום עם מצרים; למעשה, הצעירה שבחברותיה כלל לא נולדה אז. למעלה ממאה ח"כים נולדו אחרי קום המדינה. כמעט איש מהם לא זוכר שראה שוטרים בריטיים. וותיק הח"כים בכנסת הקודמת היה בעשור התשיעי לחייו; לזה הנוכחי, מיקי איתן, נשאר עוד מעט שיער שחור על הראש.

 

אבל הבשורה העיקרית בכנסת הנכנסת היא החבורה הטרייה שהגיעה כדי לאתגר את הפוליטיקה. בחודשים הקרובים נעקוב בעניין אחר ניסיונותיו של ניצן הורוביץ לתעל השקפה ירוקה שוצפת אל כלים פרלמנטריים נוקשים; אחר הצעות החוק המקוריות של אורי אורבך, אולי המנהיג העתידי של הציונות הדתית; אחר ציפי חוטובלי הליכודניקית וחנין זועבי מבל"ד, שתי ח"כיות אידיאליסטיות לוהבות שעוד גרות אצל ההורים. נבחן בסקרנות גם את ניסיון ההשתלה של אנשי כ"ך מיכאל בן-ארי ואיתמר בן-גביר בבית הנבחרים, עשרים שנה אחרי שתנועתם נבעטה מן הדלת הראשית. האם תצליח הכנסת להכיל את כל הניגודים אלה ולהישאר שלמה, מכובדת, רלבנטית? זוהי תמצית הרעיון הדמוקרטי. זהו מבחנה האמיתי.

 

במזנון הכנסת יש תבלין סודי, שגורם לכוכבים הבאים בשעריו להאפיר ולדהות במהירות, להפוך לפוליטיקאים מעוררי פיהוק. מי מחברי הכנסת החדשים יצליח לחמוק מהגורל הזה? מי יהיה נתניהו הבא? מי ישרוד עשרים שנה ומי יפרוש באמצע הקדנציה, מוכה ומאוכזב? הערפל הסמיך הזה הוא שהופך את הפרלמנט למקום הכי מרתק בסביבה.

עוד תהיינה די הזדמנויות להתאכזב מהכנסת. לפחות היום, עדיין אפשר גם להתפעל ממה שיש. המשכן בגבעת רם הוא המקום האחרון במדינה שתחת גגו חוסים אנשים מכל אוכלוסיה אפשרית. המקום היחיד שבו מוסלמי, יהודייה ונוצרי עולים יחד במעלית לישיבת סיעה, וזו לא התחלה של בדיחה. בכלל, לאור הרכבה של הכנסת ה-18 מותר גם להתייחס אליה בקצת סלחנות. יתרונה של החבורה החדשה שמצטרפת הערב הוא בפיכחונה, פרי ניסיון החיים ואכזבות עבר. בניגוד לכמה מקודמיהם, איש מהח"כים הטריים לא הכריז על עצמו כראש ממשלה עתידי, גואל הדמוקרטיה או משיח. הפסימיות הזהירה של דניאל בן-סימון, נחמן שי וחבריהם היא סיבה מצוינת לאופטימיות זהירה.

לפני שישים שנה ועוד שבועיים, עם פתיחת הכנסת הראשונה, כתב נתן אלתרמן שיר לכבוד הכנסות שיבואו אחריה: "שוב יהי יום אביב, יום תמורות ופליאות/ באביב ישתובב ריח מנטה/ וצירים בדלגם על גבי שלוליות/ ילכו, רעי, הפרלמנטה". חברי הכנסת מזמן לא נקראים צירים, בתוך המאזדה 6 קשה להירטב משלוליות. רק שיטת הממשל הבעייתית נותרה כשהייתה, שכן, כמאמר נתניהו, "שיטה לא מחליפים כמו גרביים". אלתרמן, ממזר שכמותו, חזה עתידות: "וינאם המרצה על יצוא הפולים/ או על מס החזקת חתולים של בית/ ההיסטוריה גם לה יש שעות של חולין/ לסריגה, לתיקון גרביים". שמא הכנסת השמונה-עשרה היא שעת תיקון הגרביים?

(פורסם בהארץ ביום השבעת הכנסת ה-18)

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי