כמו במלחמה המודרנית, גם בפוליטיקה, החזק הוא לפעמים החלש. לכאורה, הכוח של ח"כ בקואליציה הנוכחית גדול לאין שיעור מזה של מקבילו בממשלה גדולה יותר. קואליציית ה-61 מעניקה לכל את האפשרות להפיל ממשלה. בקואליציה של 66-67 ח"כים, חבר כנסת יכול להצביע נגד תקציב, לערער את יסודות הממשלה, לקלקל את האווירה ולקרב את נפילתה בשוטף פלוס חצי שנה. טביעות אצבעותיו לא יהיו על המהלך. זו לא תיאוריה: אלה בדיוק הדרכים המתוחכמות שבהם ראשי מפלגות בקואליציה הקודמת של נתניהו קרבו את קיצה. חיסול בחתימה נמוכה.
אבל בממשלה האנורקטית הנוכחית, הכוח כל כך גדול, שמי שישתמש בו ייזכר לנצח על ידי מפלגתו כמפיל הממשלה. כשמירי רגב, אריה דרעי, בצלאל סמוטריץ או חיים כץ מאיימים להצביע נגד התקציב, הם מציעים להפעיל נשק גרעיני שקרינתו תחסל אותם עצמם. הסיכוי שזה יקרה נמוך.
ולכן בסוף, אחרי קיץ הביל ומתיש, נטול פגרה, יאושר כנראה תקציב המדינה בכנסת. בגלל התקציב הדו-שנתי זה כבר מבטיח, תיאורטית, את קיומה של הממשלה עד מרץ 2017, המועד החוקי האחרון שבו ניתן לאשר את התקציב הבא. לנתניהו זה לא הספיק, ולכן הוא דחף בכל הכוח עד השבועות האחרונים לתקציב תלת שנתי, שיביא את הממשלה למרץ 2018.
זה לא הסתייע בגלל התנגדות של כל השותפות הקואליציוניות. אולי עזר גם הנימוק שסיפק נפתלי בנט. בחורף הבא הממשלה תציין שנה וחצי בלבד לקיומה, טען באוזני נתניהו. זה מוקדם מדי ללכת לבחירות, ולכן הסיכויים שלך להעביר אז תקציב דו שנתי לא רעים – והופה, הנה פתאום ממשלה שתוחלת חייה מתקרבת לארבע שנים. לעומת זאת, אם תעביר תקציב תלת שנתי, זה כמעט מבטיח את קיומן של הבחירות אחרי שנתיים וחצי כהונה בלבד.
היחסים בין ראש ממשלה ושר אוצר אולי לא קובעים את תוחלת החיים של הממשלה, אבל לבטח משפיעים על איכות החיים שלה. שרון ונתניהו תיעבו זה את זה ב-2003, אבל שיתוף הפעולה ביניהם הבטיח את קיום הקואליציה לשלוש שנים תמימות. עשור אחר כך, החשש של נתניהו מלפיד הוביל לסיכול יוזמת הדגל של מע"מ 0 ובעקיפין גם לבחירות חדשות.
ואיך הזוגיות בין נתניהו וכחלון? בינתיים טוב, תודה. ראש הממשלה העניק השבוע גיבוי פוליטי מקסימלי לשר האוצר שלו. הוא צילם הצהרה משותפת בפתח ישיבת הקבינט, סייע למאמצי השכנוע של הסיעות החרדיות, פעל אצל שרי הליכוד לריכוך ההתנגדות.
לא שהיחסים בין נתניהו וכחלון טובים במיוחד: נתניהו מעולם לא העריך במיוחד את שר האוצר שלו, וכחלון סבל מאוד מהעבודה עם ראש הממשלה שלו, עד כדי התפטרות. בבחירות האחרונות התנהל ויכוח ער בשאלה על מי ימליץ כחלון, אבל לא היה ספק את מי הוא מעדיף אישית, וזה היה דווקא הרצוג.
אבל כאן יש חישוב פוליטי מורכב יותר: בניגוד לעבר, שר האוצר הנוכחי לא מעוניין בתפקיד ראש הממשלה, ובכך מפחית משמעותית – טוב, אולי זמנית – את רף הפרנויות בלשכת נתניהו. בניגוד ללפיד, נתניהו לא חושב כרגע שהישגים לשר האוצר עלולים לסכן את שלטון הליכוד. סיעתו הנוכחית של כחלון לא מתגלה כגליק יוצא דופן, וספק אם הוא ירצה לעבור שוב את החוויה המפוקפקת של ריצה ברשימה עצמאית ועם מועמדים עצמאיים מדי. ההיסטוריה לא מאירה פנים למפלגות מרכז חדשות.
נתניהו, מנגד, זוכר היטב שכחלון הוא מרכז הכובד הנוכחי של המפה הפוליטית. ברצותו, הוא יכול לפרק את הממשלה בכל עת ולחבור ללפיד למפלגת מרכז כלכלית שתכפה לכל הפחות רוטציה על נתניהו. איחוד עם הליכוד, לעומת זאת, יביא את הסיעה לארבעים מנדטים בכנסת הנוכחית ויעניק לה קלף כלכלי חשוב בבחירות הבאות, קלף שלא יכלה כלל להשתמש בו בחורף האחרון.
נתניהו הציע כבר כמה פעמים לכחלון לחזור לליכוד. העניין הוא שכמו ליברמן, בנט ואחרים, גם כחלון לא מגלה סימני געגוע מיוחדים לסיוט היומיומי של חיזור אחר פוקדים בהתיישבות ובתעשייה האווירית ותקרת זכוכית מבטון העונה לשם נתניהו. גם מתפקדי הליכוד לא ממהרים לסלוח לבנים אובדים שהחליטו לחזור, ויעיד צחי הנגבי, שביקום מקביל, בלי לעזוב לקדימה, היה היום מועמד רציני לשר החוץ. כחלון מכיר את הליכוד היטב, אולי יותר טוב מנתניהו. זו הדילמה שתלווה אותו לפחות עד מרץ 2017.
