אתמול בלילה, כשרשת אל ג׳זירה דיווחה על הפסקת אש קרבה (סליחה, ״רגיעה״. הרי אש צריך להפסיק במשא ומתן ורגיעה פשוט משתררת באופן פלאי, ללא מגע יד אדם), מיהרה לצאת בת קול ישראלית: גורם מדיני בכיר, עלום שם, בישר שהדיווחים אינם נכונים. אחרי חצי שעה גם מקור דיפלומטי בינלאומי סיפר שיש הפסקת אש בין ישראל וחמאס, אך המקור הבכיר הוסיף להתעקש: לא היה ולא נברא. הפוך, ההדלפות מהקבינט בישרו על צעדים ישראליים נחושים. רק בבוקר התברר שהתכוונו לחידוש פעולת הקייטנות בדרום.
מה אפשר להסיק מהעובדה שהבוקר הורה פיקוד העורף על חזרה לשגרה? המסקנה הראשונה היא שכדאי להאמין יותר לאל ג׳זירה מאשר לבכירים ישראליים. לשקר זה דבר אחד; לשקר בערב ולהיחשף למחרת בבוקר זה כבר דבר אחר.
המסקנה השניה עצובה יותר: ישראל, שזה שם קוד לבנימין ״נפיל את החמאס״ נתניהו, אביגדור ״48 שעות״ ליברמן וגדי ״מכה קשה לחמאס״ אייזנקוט, החליטה שלא להכריע את חמאס. זו בחירה לא קלה וגם הגיונית למדי. הציבור בוגר דיו לשמוע את האמת על הסיטואציה הכרונית בגבולנו הדרומי. אז למה לכסות עליה במילים מתלהמות ואי דיוקים? מישהו עוד קונה את הרטוריקה הזו על מהלומות, חמאס שיורד על ברכיו ושלל קריאות התחזיקו אותי? לפעמים, גם האמת היא אופציה.
האגדה מספרת שאחרי מלחמת יום הכיפורים אמר משה דיין שהערבים למדו מישראל להילחם וישראל למדה מהערבים לשקר. חמאס רחוק מהחלק הראשון, ישראל התקרבה אמש, לצערנו, לחלק השני.
