הנה כמה נתונים, ומסקנה:
ראשית, נתניהו והליכוד פותחים פער משמעותי על יש עתיד. מה שהיה לאורך רוב הכהונה מאבק צמוד, ראש בראש, הפך לליכוד אחד גדול מול כל היתר. כשהפער בין נתניהו ולפיד עומד על 13-17 מנדטים, מתפורר אותו פלח נחשק של מצביעי "רק לא ביבי", 10-12 מנדטים. הוא נהר ללבני ב-2009 ולהרצוג-לבני ב-2015 לא מאהבתם אלא משנאתו. אבל בהנחה שממילא אין אפשרות למהפך, המצביעים האלה יתפזרו לכל רוח. לכן אורלי לוי עולה בסקרים. אם זהות ראש הממשלה נראית ברורה, הם רוצים לפחות לבחור שרת אוצר כלבבם.
שנית, הפער העיקרי בין נתניהו ליריביו הנוכחיים הוא בסעיף הבטחוני-מדיני. לפי הסקרים, גם מתנגדי נתניהו מעניקים לו יתרון משמעותי בסעיף הזה על פני גבאי, לפיד ובעצם כל אחד אחר על המגרש.
שלישית, וכתוצאה מכך, האינטרס הברור של נתניהו הוא להותיר את סדר היום הבטחוני מדיני מעתה ועד הבחירות. לראש ממשלה יש את היכולת לעשות זאת, אבל גם בלעדיו, והודות לאיראן, חמאס וטראמפ זה ממילא עומד להיות הדבר החשוב על סדר היום.
ומכאן המסקנה שמתבשלת על אש קטנה אך יציבה בכמה לשכות: יש ואקום בשמאל-מרכז, והוא יכול להתמלא על ידי רשימה חדשה, ביטחונית-מדינית. השמות מוכרים: ציפי לבני, אהוד ברק, בני גנץ, גבי אשכנזי. כשהרצוג ולבני התאחדו ב-2015, המחנה נטען באנרגיות. האם הקמת רשימה חדשה עם ראש ממשלה לשעבר, שרת חוץ לשעבר ורמטכ"ל לשעבר תעשה אותו דבר?
רשימה כזו נתקלת כמובן בקשיים גדולים: מי בראש? ההנחה אומרת שזו תהיה הנהגה משותפת, אולי בסגנון הרוטציה 2015, אולי בפורמט אחר. הבעיה המהותית יותר היא שברק שנוא ולבני לא מביאה אף קול מהימין. ברור שהתארגנות כזו תאיים לעשות שמות במחנה הציוני, אולי גם ביש עתיד. גם כך, הגנרלים בחוץ מתקשים מאוד לשבת תחת ראש רשימה שבעיניהם לא מתקרב לנעליהם כסמכות ביטחונית-מדינית. כשמשה יעלון עוד נחשב סחורה אטרקטיבית, זה היה הנימוק העיקרי שגרם לו לדחות הצעות להיות מספר 2 של לפיד או גבאי.
אהוד ברק תמך לפני שנה באבי גבאי מתוך חישוב, לא לגמרי מופרך, שיהיה קל יותר להפריד אותו מכיסאו לקראת בוא הבחירות מאשר המועמדים האחרים, שהיו מוברגים במנגנון היטב. לבני לא מאושרת, בלשון המעטה, ממנהיג המחנה הציוני. היא שומעת את ההדלפות על כך שיישמר לה רק מקום אחד ורותחת. בעיניה, זה לא שריון רחמים אלא שותפות.
גנץ הוא סיפור אחר: אם הם רוצים אבל לא יכולים, הוא (אולי) יכול, אבל לא מספיק רוצה. יום לפני הבחירות האחרונות יכול היה לקטוע את חופשת השחרור שלו, להפוך לאזרח ולמעשה לסיים את תקופת הצינון שלו. אבל הוא לא עשה זאת, ובכך נולדה סאגה ארוכה של דיון משפטי על התאריך שבו יוכל להתמודד. כדי להיות ראש ממשלה צריך להיות אובססיבי לנושא, ומי שנשאר בחפש"ש מאותת שמבחינתו זו לא אובססיה, זו אופציה.
ההנחה אומרת שהתנעה של המהלך תאפשר לכפות על המחנה הציוני ואולי לפיד חבירה לגוף החדש תחת לחץ המחנה. בעבר, חישובים כאלה לא ממש עבדו. אבל עם מספר המנדטים בסקרים של המרכז-שמאל, מה רע בלפנטז?
אחרון הפשקווילים
באמצע השבוע עלה משה גפני, מתנגד בן מתנגד, אל ביתו של האדמו"ר מבעלז. זמנים חריגים דורשים אמצעים חריגים, גם אם זה ניסיון תיווך עם החסידים. לחרדים קרתה תקלה: מועצת גדולי התורה התכנסה בהרכב חסר ולתדהמת כולם, כולל חברי הכנסת של אגודת ישראל, הורתה להתנגד לחוק הגיוס המרוכך של ליברמן וצה"ל. מאז, מנסים אלף חכמים להוציא את האבן שזרק אדמו"ר אחד לבאר.
החשוד המיידי הוא האדמו"ר מגור, שהתנהלותו התמוהה והקיצונית כמעט פירקה את הממשלה והמליכה את לפיד. אבל הוא דווקא לא הסמן הקיצוני בחוק הגיוס. האדמו"ר מסלונים עושה בעיות ובאקלים הנוכחי אצל החרדים די במתנגד אחד.
מקור הבעיה הוא בהחלטה האסטרטגית של הסיעות החרדיות ללכת כגוש אחד. בעולם מתוקן, הרוב היה קובע. אבל אימת האתרים החרדיים והתפרקות ההנהגה הרוחנית לכמה גורמים מביאים לכך שדווקא המיעוט קובע. "החרדים מתיישרים עכשיו עם אחרון הפשקווילים", נאנח השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן הודיע לנתניהו כבר בשבוע שעבר שלא יסכים להקדמת הבחירות. גם לרוב שותפיו אין אינטרס מיוחד בפיזור הכנסת והצלתו של לפיד. אבל נתניהו מסרב בינתיים לבקש מבג"צ דחיה באישור חוק הגיוס. הוא חושש שייפגש עם הנושא הזה בעיצומן של בחירות 2019, ומעדיף שזה ייחתך כאן ועכשיו. הפתרון שבו דנים עכשיו הוא תמיכה בקריאה הראשונה, תיקון קל ואישור בקריאה סופית. המועצת לא תחזור בה, חלילה. מועצות גדולי תורה לא חוזרות בהן. היא רק "תחדד את ההחלטה".
בחירות ואז אישום
האקסיומה מספר אחת – או קלישאה – אומרת שאם נתניהו יזכה בבחירות בניצחון סוחף, היועץ יתקשה יותר להעמידו לדין. אמון ציבורי בדמות 35 מנדטים יהווה, לפי הטענה, אפקט מצנן בהחלטה על כתב אישום נגד ראש ממשלה בכהונתו החמישית.
ואולי להפך? בשנתיים (!) שחלפו מאז החלו להיחקר חשדות פליליים נגד ראש הממשלה ניצב מנדלבליט בפני דילמה אכזרית. מעולם לא שרד כאן ראש ממשלה עם כתב אישום. קשה לזכור, אבל בחודשי החקירה הראשונים עלו ספקות רציניים אם הקואליציה של נתניהו תשרוד במעלה החקירה, קל וחומר העמדה לדין. המשוואה הייתה ברורה: כתב אישום שווה מהפך שלטוני.
אבל אם נתניהו יזכה בבחירות הקרובות כפי שמנבאים כרגע הסקרים, כאשר הציבור מודע לחלוטין לכל פרט בחקירות נגדו, יהיה לו קל יותר פוליטית להקים קואליציה שכל מרכיביה מתחייבים להמשיך לכהן תחתיו גם אם ינהל במקביל משפט פלילי. היועץ המשפטי לממשלה התבטא לא פעם ביחס לנסיבות המיוחדות של העמדה לדין של ראש ממשלה, בשל העובדה שהתפטרותו מביאה בהכרח להתפטרות הממשלה, בניגוד לכל פוליטיקאי אחר. לא רק מנדלבליט; גם החוק מכיר בנסיבות החריגות ולכן קובע שהחלטה לגבי ראש ממשלה תינתן רק בידי היועמ"ש.
אבל אם העוקץ הפוליטי ניטל מההחלטה, וברור לכולם שנתניהו ממשיך לכהן, אולי, לכאורה, ההחלטה הנפיצה קצת פחות נפיצה? ההנחה הרווחת במסדרונות בית המשפט העליון היא שבג"צ ידחה את העתירה הצפויה שתבקש להעביר את נתניהו מתפקידו תחת כתב אישום, אם יהיה כזה. זו לשון החוק וכוונת המחוקק, וקשה להאמין ששופטי בית המשפט העליון ישכתבו אותו מול בחירתם של אזרחי ישראל. התסריט שנראה פעם בלתי אפשרי, ראש ממשלה במשפט, עשוי בסבירות לא מבוטלת להתממש. לא לפני 2020, כמובן. יש עוד זמן.
(פורסם במקור ראשון)
