משבר רוחאני בלשכת נתניהו

כשהליכוד החל את צלילתו החופשית בסקרים, שלושה ימים לפני הבחירות האחרונות, שלף רה"מ בנימין נתניהו את הטיעון הכי חזק בקנה: "הקואליציה הראשונה שאני מסתכל עליה היא זו של האויבים שלנו. מחמוד אחמדיניג'אד, חסן נסראללה וח'אלד משעל רוצים לדעת אם מפלגת השלטון התכווצה או התחזקה".

ככל הידוע, הטריאומוויראט האסלאמי הזה דווקא לא עקב בנשימה עצורה אחר צניחת הליכוד ביתנו במדגמי הטלוויזיה של מינה צמח – מה שאי אפשר להגיד על הבחירות באיראן. ראש הממשלה עקב מקרוב ובדאגה רבה אחר הניצחון הסוחף והמפתיע של חסן רוחאני, המועמד המתון יחסית. הפנים הנעימות יחסית שכבשו את הרפובליקה האסלאמית מאיימות להסב לנתניהו את המכה המדינית והפוליטית האנושה ביותר שספג השנה. אפשר להעריך שהישגו של רוחאני לפני שבוע מדאיג את נתניהו הרבה יותר מזה של יאיר לפיד לפני חמישה חודשים.

כמה מדאיג? ביום ראשון, אחרי ישיבת הממשלה, כינס נתניהו בצעד חריג את התקשורת הזרה להודעה מיוחדת באנגלית, בניסיון נואש למהול את הרוח העולצת שנשבה בעוז ממהדורות החדשות בעולם בקצת פסימיות ישראלית מבוססת. מהארכיון נשלפו ציטוטים מבהילים של הנשיא החדש, ואזהרות שהמנהיג הוא לא רוחאני אלא המנהיג הרוחני.

לא שזה עזר: נשיא ארה"ב ברק אובמה העז להביע "אופטימיות זהירה" לגבי ההנהגה החדשה בטהרן. זו הייתה הפעם הראשונה זה עידן ועידנים שמישהו באמריקה העז לכרוך את המילים "איראן" ו"אופטימיות" במשפט אחד; איפה זה ואיפה השיח הכמעט-מלחמתי של הסתיו האחרון. גישת "תחזיקו אותי" הישראלית, שטופחה ביעילות לאורך כל כהונתו הקודמת של נתניהו, נראית כמעט לא רלוונטית עכשיו. כדי לשכנע את העולם לפעול תחת איום התקיפה הישראלית יהיה צורך בהרבה יותר מתרשים של פצצה על במת האו"ם.

הניסיון להעריך כיצד יוכרע בסוף הנושא האיראני חורג בהרבה מהמנדט הצנוע של הטור הזה. לענייננו חשובה המהלומה שספג סדר היום הפנימי של ראש הממשלה בפרט והליכוד ביתנו בכלל. כבר נכתב כאן בשבועות האחרונים לא פעם שבכהונתו השלישית נתניהו חדל למעשה מלהתעניין בנושאים האזרחיים-כלכליים, וסדר יומו מלא כמעט לחלוטין בפגישות בנושא האיראני (ובנספחיו: בשאר אסד, חיזבאללה, חמאס). השותפות הקואליציוניות קיבלו ללא קרב כמעט את כל התיקים הכלכליים החשובים, ובתמורה השתלטה מפלגת השלטון על תיקי החוץ והביטחון. הציבור, כפי שהוכח ביתר שאת בבחירות האחרונות, לא אוהב במיוחד את נתניהו ואת אורח החיים הסולטני של משפחתו, אבל הוא רואה בו את האדם היחיד בישראל שמסוגל להתמודד עם המצב הביטחוני ועם האיום האיראני.

אבל אם יש רוחאני יש משא ומתן עם המעצמות, ואם יש משא ומתן אין איומי תקיפה. ובלעדיהם, איך יתחזק נתניהו את סדר היום שבזכותו הוא עדיין מנהיג את המדינה (שלא לדבר על הנושא הקטן עצמו, הפצצה)? הציבור הישראלי אותת בבחירות האחרונות שהוא מאס בדיבורים האיראנו-פלשתיניים, וזנח את נתניהו ואת ציפי לבני לטובת מפלגות עם מצע אזרחי וכלכלי. עכשיו הבעיה רק מחריפה: חוסר רלוונטיות הוא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למנהיג, בטח לראש ממשלה ששני שותפיו חותרים למעשה להדיחו בהזדמנות הראשונה. הישגו הגדול ביותר של נתניהו בקדנציה הקודמת היה העלאת הנושא האיראני לראש סדר היום הבינלאומי; תסמכו עליו שהוא כבר עובד על משהו.

אין כניסה לח"כים

כמיטב עדות פיונגיאנג, בַּמַאי טקס יום ההולדת של שמעון פרס הִרבה בתצלומי תקריב של חתן השמחה, הילדות שפיזזו מולו, וכל שועי עולם וזמריו, אבל חסך תמונות של היציע, שהיו מלאים בלא מעט כיסאות ריקים. 5,000 אורחים הוזמנו לצפות בביוגרפיה המשופצת והמפודרת של כבוד הנשיא, ועדיין באולם היה מקום לעוד.

באולם קבלת הפנים, בערבוביה מוחלטת, השיקו כוסות נסיכים וראשי ממשלות, ראש המוסד וראש המוסד לביטוח לאומי, כתבי רכילות ופרשנים מדיניים, מפכ"ל המשטרה ומורשעי צמרת. בהיעדרם בלטו דווקא הפוליטיקאים המקומיים: רוב חברי הכנסת כלל לא הוזמנו על ידי המארגנים לאירוע ששווק כמעמד לאומי. זה מוזר, כי מקום כאמור לא היה חסר; וכי לא ברור מה, בשם כל הנשיאים, היה הקריטריון שבשמו רני רהב ויצחק תשובה קיבלו הזמנת אח"ם אבל איילת שקד ומיקי רוזנטל הושארו בבית.

גם חלקם של הפוליטיקאים שדווקא כן הוזמנו בחרו לא להשתתף. שלי יחימוביץ' דילגה על שלב ההתחככות וחמקה לאולם בחשכה כדי להימנע מהצורך לומר לעיתונאים מה היא באמת חושבת על האירוע. כנ"ל יאיר לפיד. אריה דרעי העדיף אירוע אחר על שירת הנשים של ברברה סטרייסנד. הוא הפסיד גם את הסרטונים המושקעים.

על ספרו של וינסטון צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה נאמר שהוא כתב את הביוגרפיה של עצמו במסווה של היסטוריית העולם. מי שנכח באירוע היה חושב אותו הדבר על פרס ועל ההיסטוריה של ישראל.

לפני שש שנים, בישורת האחרונה של המרוץ לנשיאות בין שמעון פרס לראובן ריבלין, שיגר האחרון מכתב לחברי הכנסת. "בואו ננסה לדמיין מה יעשה הנשיא הבא למחרת השבעתו, אחרי שכבר לא יזדקק לקולותינו", כתב להם ריבלין. "תפקידו של הנשיא, דווקא משום שכולו סמליות, איננו להידחק לזירה הפוליטית או המדינית; לשם כך יש ראש ממשלה ושר חוץ. תפקידו האמיתי של הנשיא הרבה פחות זוהר. האנשים שפוגשים בוועידות בינלאומיות נוצצות הם לא תמיד אותם האנשים שפוגשים באירועים צנועים יותר – כאן, בישראל האמיתית – כגון הכנסת ספר תורה בעיר פיתוח, חנוכת בית ספר חדש בכפר ערבי או טקס עם חיילים מצטיינים נרגשים".

חברי הכנסת ה-17 העדיפו, בדעה צלולה ובאופן לגיטימי, נשיא שמשקיע לא מעט מזמנו ב"וועידות הבינלאומיות הנוצצות". מותר לשער כי הם קיוו שלפחות יוזמנו לערב הפתיחה.

קיפאון קייצי

זהירות, ספוילר: בהיעדר התפתחויות מדיניות מרעישות, השנה הקרובה תעמוד בסימן התפרצויות עונתיות של עימותים בין ציפי לבני לנפתלי בנט, אורי אריאל ועפר שלח, משה פייגלין ויעקב פרי, אורית סטרוק ועמיר פרץ. אלה יגידו "שתי מדינות" ואלה "אף שעל"; אלה יזהירו מבידוד מדיני ואלה מעידוד הטרור; אלה ידברו על יד מושטת ואלה על רסיסים בישבן.

זה יקרה כי הנושא המדיני הוא היחיד שמעניק ללבני את התירוץ (הקלוש) לחבירה לשנוא-נפשה בדימוס, נתניהו; כי ההתיישבות היא הדבר היחיד שסביבו אין שום מחלוקת בבית היהודי; כי מתקפות על הפלשתינים זה מה שרוב מתפקדי הליכוד רוצים לשמוע. מתישהו, ברגעי מצוקה ואובדן בנושא הכלכלי, גם לפיד יצטרף לחגיגה. הסערות דה-לה-שמאטע יפרצו בדרך כלל בשבתרבות או בכינוסי מתיישבים, כי רק באירועים כאלה הנושא המדיני עוד מעניין מישהו. אוסף ההתבטאויות האלה לא כל כך חשוב, כי הוא לא יפרק את הקואליציה ובטח לא יזיז משהו בשטח. ההקפאה והקיפאון יימשכו עד שנתניהו יחליט אחרת. זה לא קרה לו בשתי כהונותיו הראשונות, וספק אם זה יקרה עכשיו.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי