בשנת 1994, בעין עברונה שבערבה, נערך טקס חתימת השלום בין ישראל וירדן. הסכם השלום אושר בכנסת ברוב מוחץ, אבל היו גם מתנגדים ונמנעים, אחד מהם, למשל, ראש הממשלה לימים אריאל שרון. השבוע, כשניצת הויכוח על השתתפות שופטים בטקסים ממלכתיים עם צבע פוליטי, הציע לי מי שהציע לבדוק בארכיון אם נשיא העליון שמגר או השופט ברק נטלו חלק באירוע. ארבע שעות תמימות של חומר גלם צולמו באירוע, גדושות בשמות ופרצופים, אבל אפילו שנייה התייחסות לא הייתה לנוכחותו או היעדרו של שופט. מכאן, שזה לא כל כך חשוב.
זו השגיאה העיקרית, הגסה, של הנשיאה מרים נאור. גם אם היא סבורה באמת ובתמים שנוכחותו של נציג הרשות השופטת בטקס בגוש עציון תכתים את המוסד בפוליטיזציה, האופן שבו נהגה השבוע הטביע את בית המשפט העליון בפוליטיקה. היא משולה למי שמנסה לכבות שריפת יער עם להביור.
כן, אין ספק שהטקס הממלכתי הוא אירוע עם מסר פוליטי ברור. תעיד על כך גם העובדה שהוא ציין את שחרור יהודה שומרון והגולן, אבל שכח או בחר לשכוח את עזה וסיני. אם מדובר בציון של אירוע היסטורי בלבד, למה לשכוח את אופירה ונוה דקלים? מטרת הטקס היא להפוך את ההתיישבות לאירוע בקונצנזוס. זה לא כל כך חריג. ממשלות נבחרו כדי לצבוע את מצען בכחול ולבן, צבעי הממלכה. כשבגין הקים ועדת חקירה ממלכתית לרצח ארלוזורוב וכשרבין הפך את שנת 1994 במערכת החינוך לשנת השלום. עורך דין צעיר מדולב עתר אז לבג"צ אך נדחה. היום העורך דין, דוד מינץ, הוא בעצמו שופט בעליון.
נאור התבלבלה. בהתחלה אישרה השתתפות של השופט הנדל, אחר כך שלחה אותו להודיע שייעדר מהטקס עקב מחלה. מי ידע שגם שופטים נדבקים בוירוס דיפלומטי לפעמים. בסוף הודתה שהסיבה עקרונית. מכאן המבוכה כבר הייתה בלתי נמנעת: ההטרלה בדמות בג"צ נגד בג"צ, המחלוקת הפומבית עם היועץ המשפטי לממשלה, הנזיפה משרת המשפטים, ההתנגשות עם השרים רגב ולוין. אירוע ממלכתי צריך להיבדק לא רק לפי כותרתו אלא גם לפי מהותו, הסבירה נאור בתשובה לבג"צ (קצת כמו לנהל התכתבות עם עצמך), וחשפה שהרובד עמוק יותר: הרי הויכוח אם מפרשים את לשון החוק או את רוחו עומד בבסיסה של המחלוקת על מידת האקטיביזם של בית המשפט. אנחנו עושים אנליזה של החוק, אמר פעם הנשיא ברק, לא פסיכואנליזה של המחוקק. נאור הצטיירה כמי שעושה פסיכואנליזה לטקסים.
מבחינה פוליטית, הסערה החשובה בטקס הייתה דווקא זו שהקדימה את נאור, ועסקה בשאלה אם המחנה הציוני ויש עתיד מחרימות את הטקס. המגננה המבוהלת של אבי גבאי ("התחייבויות קודמות"), יצחק הרצוג ("הייתי שמח לנאום") וציפי לבני ("אין החלטה להחרים") כמו גם ההבהרה הנזעמת של יאיר לפיד ("יש עתיד מחזיקה במטות ביהודה ושומרון") מעידה עד כמה זז הגרף ימינה. הנ"ל הרי תומכים בנסיגה נרחבת מאוד, מאוד מאוד, מיישובים ישראליים ביהודה ושומרון, ובכל זאת הזיעו קשות כדי להסביר שאין להם בעיה עם הטקס. איתן כבל היה בערך הח"כ היחיד שאמר במילים פשוטות אמת פשוטה: אני לא תומך בהתנחלויות ולכן לא אגיע לטקס שמצדיע להן. באקלים ההתנתקותי של לפני עשור לא היה עולה על הדעת לערוך טקס ממלכתי למען ההתיישבות, ובאקלים התקשורתי של לפני חמש שנים לא היה עולה על הדעת שסוגיית השתתפותן של מפלגות שמאל ומרכז בטקס למען ההתנחלויות תיכנס לחדשות. בזה יכול היה להיווכח כל מי שנכח בטקס שלשום, ואפילו לא היה שופט עליון בשורה הראשונה שיסתיר.
רציני רציני
האם דונלד טראמפ עומד להניח על השולחן נייר דרמטי, תכנית שלום אמריקנית? האם הוא מטיל מגבלות אובמיות על הבניה ביהודה ושומרון? סביר שהתשובה לשתי השאלות היא לא ממש וממש לא, בהתאמה. לטראמפ יש צרות גדולות ויכולת קשב קטנה. שליחיו אמנם מסתובבים באזור, אבל טרם השמיעו רעיון שעשוי לטלטל את אבו מאזן ונתניהו, לא כל שכן את הקואליציה. כשנתניהו הבהיר שלשום לראשי מועצת יש"ע הנרגנים שהבנייה הגדולה שהם חולמים עליה נתקלת כרגע בקשיים, הוא טרח להקדים זאת גם ברמזים רבי משמעות בקבינט ובממשלה. לשרי הימין המשתוקקים לבניה הוא הסביר שטראמפ רציני. לא רציני כמו בפעמים הקודמות שנגמרו בכלום, אלא רציני רציני. חלק מהשרים התרשמו שלראש הממשלה נוח לשדרג מאוד כמה התבטאויות אמריקניות כדי להוריד מעליו את הלחץ מימין.
ג'ייסון גרינבלט, השליח האמריקני, הגיע השבוע לארץ ויישאר עד סוכות. הוא השתתף בערב לימוד הורים ובנים בישיבת הכותל, ודחה פגישות בחג בגלל שאשתו הטילה על כך וטו. השגריר דייויד פרידמן התלבט אם להגיע לטקס בגוש עציון ובסוף החליט שלא. איכשהו, כשזו הסביבה וזה סדר היום, קשה לראות שדווקא משם יתחולל הנס המדיני האלכימי שדורות של מתווכים אובייקטיביים יותר לא הצליחו להביא.
נושאים לפידים
טקס הדלקת המשואות הוא בדרך כלל דרכה הצנועה, השמחה והמרגשת של ישראל לחגוג עצמאות. אבל אחת לעשור, ביום עצמאות עגול, הממשלה משתגעת ומחליטה להגזים. זה נגמר במופע פעמוני היובל המביך בשנת החמישים, בחגיגות השישים המאולצות שהסתיימו באולמרט החשוד בשוחד בנאום היסטרי במרפסת בבלפור.
לפי כל הסימנים, גם חגיגות השבעים עומדות לצעוד באותה הדרך. טקס הדלקת משואות שיעבור מהר הרצל לאיצטדיון טדי, עתיר נאומים, במעמד ראש הממשלה והנשיא. לוח הזמנים מבטיח שתהיה לכך גם משמעות פוליטית: במאי הקרוב נהיה כבר בשנת בחירות. נתניהו ידוע כמי שמחשיב מאוד את הבמה הציבורית, עתירת הרייטינג ונוטפת הממלכתיות שמעניקים לראש הממשלה ימי השואה, הזיכרון והעצמאות. נאום בטקס הדלקת המשואות, מול מיליון ומשהו משקי בית בעיתוי פוליטי רגיש הם נכס ציבורי שאין לזלזל בו. אולי זו הסיבה שהשרה מירי רגב תלך עד הסוף, למרות התנגדות יושב ראש הכנסת, כדי להעמיד את נתניהו במרכז חגיגות השבעים.
