שתי תזות סותרות ביחס לבנימין נתניהו ומפלגתו ממתינות בסבלנות לרגע שבו ייבחנו.
הראשונה טוענת שנתניהו הוא נטל על הליכוד. במרוצת השנים סגנון הנהגתו הוביל לנטישתם של כשני תריסרי בכירים בליכוד: ממרידור, מרדכי ולוי ועד ליברמן בשנות התשעים ועד כחלון ויעלון בעשור הזה. מפת הימין הישראלי היא בעצם שכבות גיאולוגיות של אהבותיו ושנאותיו של נתניהו, וכידוע – אין לו הרבה אהבות בכנסת.
ישראל ביתנו היא לא מפלגה מחויבת המציאות למעלה מרבע מאה אחרי עליית ברית המועצות אבל נוסדה בגלל הקרע בין נתניהו וליברמן; כולנו יכלה להיות חוג אידיאולוגי בתוך הליכוד אבל משכה 300,000 מצביעים כי כחלון ונתניהו לא הסתדרו; נפתלי בנט היה היום שר הקליטה מטעם מפלגת השלטון ואיילת שקד מנכ"לית משרדו אלמלא משפחת נתניהו הטילה וטו על התמודדותו ב-2009 על מקום ברשימת הליכוד ואחר כך כמנכ"ל משרדו של יעלון. ויעלון עצמו היה עד היום חבר בכיר בליכוד ולא ראש רשימה קיקיונית שבמקרה הטוב תבזבז לימין עשרות אלפי קולות ובמקרה הרע מבחינת נתניהו – תחבור ללפיד ותעניק לו את הדימוי הימני-בטחוני שהוא כה רוצה.
לפי תזת הנטל, נתניהו רוצה להקים את המפלגה הרפובליקנית הישראלית, אבל הסיבה העיקרית שהיא איננה קמה הייתה ונותרה הוא עצמו. לפני נתניהו, הם טוענים, הייתה פעם מפלגה רפובליקנית גדולה – קראו לה הליכוד. שלושת מנהיגי הליכוד האחרים, בגין, שמיר ושרון, הביאו לליכוד כל אחד ארבעים מנדטים בלי לדמם בכירים ומצביעים, ואילו נתניהו מציג שלושים מנדטים מול הרצוג החיוור כהישג כביר בסגנון מלחמת ששת הימים.
לפי התיאוריה הזו, סגנונו הפוליטי של נתניהו – דהיינו, חידוד ההבדלים בין ימין ושמאל וההתמקדות בזמן בחירות בנושאים מדיניים-בטחוניים – מספיק כדי לנצח בבחירות אבל לא הרבה מעבר. עמדות הימין זוכות לרוב הולך וגדל בציבור, אבל בשמונה השנים האחרונות הימין נע בין 50.1%-55% ומאבד מאות אלפי קולות למפלגות מרכז שעוסקות בחיים עצמם. נתניהו מביא שלטון, טוענים הטוענים, אבל המחיר הוא אובדן תיקי הביטחון, האוצר ושלל תיקי ביניים לשותפות מרכז שנקנות במחיר יקר – ונראה שנתניהו משלם אותו בחדווה.
הד לטענה הזו נשמע לא רק בדברים של יעלון ובנט, אלא גם, למשל, בנאום החזרה של גדעון סער: צריך יותר ממלכתיות ופחות מחלוקת, הכריז, ואומרים שאם מריצים את זה אחורה שומעים "הסגנון של ביבי מת".
התזה ההפוכה טוענת שלליכוד ולימין לא היה ולא יהיה נכס כמו בנימין נתניהו. לפי הטענה הזו, הדבר היחיד שמפריד בין הליכוד לאחותו הבכירה, הגוססת, מפלגת העבודה, הוא נתניהו. ביטן וחזן לא יותר פופולריים ממרגלית וסתיו שפיר, ותהליכי הריקבון והמיאוס שעוברים על הליכוד לא פחות עמוקים מאלה שהביאו את העבודה למצבה העגום הנוכחי.
בשלוש מתוך ארבע הכנסות האחרונות העבודה לא הייתה המפלגה הגדולה בגוש, ומי אמר בעצם שזו גזירת גורל שהליכוד ינהיג תמיד את הימין? הפופולריות של נתניהו ומעמד העל שלו בפוליטיקה גורמים גם לגדולי שונאיו כמו בנט, ליברמן וכחלון להכיר בבכורה של הליכוד. אבל קשה לראות את זה קורה אם סער,ארדן, כץ או כמובן רגב יעמדו בראש המפלגה.
נתניהו, טוענת התזה, הוא בערך האדם היחיד במדינה שמנהיגותו מקובלת על כל אגפי הימין. המתנחלים מתים עליו, החרדים מעריצים אותו, אפילו הצל לא מעז להגיד עליו מילה רעה. איש מבכירי הליכוד הנוכחיים לא מתקרב למוטת הכנפיים הזו. יום אחרי שנתניהו יילך תפרוץ מלחמת עולם גם בתוך הליכוד אבל גם בין המפלגה לבין חברותיה לגוש. לא בטוח שהיא תצא ממנה על העליונה. זה נשמע מופרך היום, אבל ההיסטוריה זוכרת מצודות גדולות בהרבה ממצודת זאב שנפלו ונעלמו.
אחרי 12 שנות שושלת בוש בבית הלבן כבשה את הימין האמריקני "מסיבת התה" ואחריה תנועת טראמפ. היורש של סרקוזי בימין הממוסד הצרפתי לא הצליח לעבור סיבוב בבחירות לנשיאות. מי אמר שבישראל לא בשלה העת, אחרי נתניהו, למפלגת הצל-אזריה-שפטל?
(פורסם ב"מקור ראשון")
