ביום שלישי השבוע, זימן עצמו ראש הממשלה אל משכן נשיאי ישראל. סליחה על ההתרעה הקצרה, אמרו מלשכתו, אבל מר נתניהו ישמח לשוחח עם מר פרס פנים אל פנים, ללא פירוט מהו הנושא. שני האישים ישבו בלשכה בקומה השנייה במשך שעתיים וחצי, ככל הנראה בלי נוכחות עוזרים. לאור ההידרדרות החריפה ביחסים ביניהם, וכשלוקחים בחשבון מה הם אומרים זה על זה בשיחות סגורות – נתניהו בטון מזלזל, פרס בטון מיואש – אפשר להניח שזה היה נושא חשוב דיו כדי שישכיח את המשקעים.
הפגישה ביניהם מחר, אחרי צאת השבת, תהיה פומבית וקצרה בהרבה. נתניהו ייאלץ לבקש ארכה נוספת, אחרונה. ארבעה-עשר יום, כידוע, הם נצח שנמשך שבועיים, ונתניהו נאחז בתקווה הקלושה שיקרה לו נס: אולי לפיד יגדל פאות, אולי יחימוביץ' תתאהב בקפיטליזם, אולי בנט יגלה שלפיד שכר עליו חוקר פרטי ויפרק את הברית.
כרגע, ובהנחה שנס לא יקרה, נתניהו זקוק לשבועיים האלה כדי להבין את מה שמבין כל עוזר פרלמנטרי ומבינה כל קופאית במזנון הכנסת, אבל לשכת ראש הממשלה מסרבת להבין: הממשלה השלושים ושלוש תהיה ממשלה בלי חרדים, אבל עם לפיד ובנט. באוזנו של נתניהו יש עדיין מי שלואט בלחש תרחישים פוליטיים פרועים שיאפשרו ממשלה רחבה. כמה פרועים? למשל זה: נסכם עם לפיד ובנט על ממשלה בלי חרדים. ברגע האחרון נכריז על הקפאה של שנה ביו"ש. בנט יעזוב, והחרדים ייכנסו. או זה: נעביר חוק שוויון בנטל שהחרדים יוכלו לחיות איתו בתמיכת הח"כים הערבים. עד כדי כך פרוע.
אבל הזמן מתקצר והתסריטים נעשים מופרכים יותר ויותר. מתישהו בשבוע הבא, אם לא תחול תפנית דרמטית, ייאלץ נתניהו לסלק מעל פניו את מטפחי הפרנויות המקצועיים, את הפקידים הבינוניים ואת העסקנים, ולקבל החלטות קשות. ברור, שכל יום שעובר מעלה את מחירם של שני אלה (ככה, בהעוויית פנים, נתניהו מכנה את הצמד בנט-לפיד). גם בתיקים בממשלה הבאה, אבל גם בדעת הקהל. לשכת רה"מ ניסתה בחודש האחרון להוביל קמפיין בימין נגד השותפות של בנט עם לפיד, ובשמאל נגד השותפות של לפיד עם בנט. והתוצאות, לפי סקר מינה צמח השבוע: לפיד מזנק בחמישה מנדטים, בנט בשניים, הליכוד מאבד עוד שלושה. הציבור מעוניין בשניהם בממשלה, אבל בכל יום שעובר, פוחת הסיכוי שנתניהו יקבל קרדיט ציבורי כלשהו על הקואליציה הפופולארית שיקים. אם כבר לאכול את הדגים המקולקלים, לפחות עדיף לשלם עליהם מחיר סביר.
נתניהו שומר בקנאות על החרדים, בין היתר, כיוון שהוא מפחד מנקמתם אם ישאיר אותם בחוץ. זה חשש שווא. כל חרדי סביר מבין עכשיו שגם אם נגזר על ש"ס ויהדות התורה מדבר הציה האופוזיציוני, לא נתניהו אשם בכך. בשנה האחרונה הם גילו בלשכת ראש הממשלה ידיד נפש. אשתקד פירק את ממשלת האחדות כדי לשמור על בני הישיבות מגיוס, והשנה הוא ממית עצמו באוהלה של תורה נגד הבית היהודי ויש עתיד. ממילא, ברור שהמפלגות החרדיות, אופוזיציה רופסת למדי בשנים עברו, לא תעשינה לו יותר מדי צרות. בכל רגע נתון הן תשמחנה לקפוץ לממשלה בחזרה, במקרה שבנט יעזוב על רקע מדיני או לפיד על רקע כלכלי. גם באופוזיציה הן תהיינה לנתניהו שותף טבעי.
ויתורים לא כואבים
בכהונה הקודמת אביגדור ליברמן נלחם כארי על הזכות להחזיק במשרד המשפטים. בשבוע שעבר ויתר עליו ללא קרב. כאשר נשאל השבוע אם אינו מודאג מהפקרת הוועדה למינוי שופטים ומויתור מוחלט על היכולת להשפיע על זהות היועץ המשפטי הבא, הוא תקע בבני שיחו את המבט השמור אצלו למצבי שעמום מתקדמים.
הפקדת המו"מ המדיני בידי אשת העקרונות מרמת החייל דווקא ברורה יותר: משרד החוץ בלי הנושא הפלסטיני כמוהו כמשרד הביטחון בלי צה"ל, כמשרד הנגב והגליל בלי עמק יזרעאל והערבה, כמשרד ראש הממשלה בלי סורבה פיסטוק. יש יותר סיכוי שלפיד יעדיף להותיר אותו בידי ליברמן.
לכן, מותר לחשוד בקול רם בסיבות לדרישת הבית היהודי לפיה יופקע ניהול המו"מ המדיני מידי לבני. שלשום דווח ש"יש עתיד" "החליטה להצטרף" לדרישה של הבית היהודי.להצטרף? נראה סביר יותר שלפיד בכלל הזמין את הדרישה הזו מהשליח בנט. גרמן ושלח מודאגים פחות מהויתורים הכואבים של לבני לאבו-עלא, ויותר מהויתורים הכואבים שיידרשו מיושב ראש מפלגתם.
חום יולי
שניים מהאנשים הנחמדים במשכן מנהלים בימים אלה קרב מר, בלתי נחמד בעליל על תפקיד יושב-ראש הכנסת. ראובן (רובי) ריבלין היה בטוח שהתפקיד ייפול לידיו שוב כפרי בשל. ראש הממשלה הבטיח לו שימשיך לכהונה שלישית, ואפילו פרסם זאת בגרסה המודרנית של "רשומות": כותרת שמנה ב"ישראל היום".
לפני שבועיים, הוא החל פתאום לשמוע שאדלשטיין עורך פגישות עם ח"כים בליכוד, לקראת הצבעה חשאית בסיעה. מהבירורים עלה שמו של החשוד המיידי בהרצת אדלשטיין לתפקיד הרם: אביגדור ליברמן. מתישהו בקדנציה האחרונה, היחסים בינו לבין יו"ר הכנסת היוצא התקלקלו. יש שמאשימים בכך את התנגדותו הקולנית של ריבלין לחוקי הנאמנות-אזרחות ולועדות החרם של "ישראל ביתנו". יש התולים זאת בעובדה שליברמן מעוניין להריץ לנשיאות בשנה הבאה את דוד לוי. השר לשעבר הוא לא רק אבא של ח"כ אורלי לוי אלא גם חתנו של שרון שלום, יו"ר המטה המוערך של מספר 2 בליכוד-ביתנו. תפקיד יו"ר הכנסת הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות למועמד לנשיאות: הוא יכול לצ'פר ח"כים בנסיעות, לדגמן ממלכתיות, לשלוט על לו"ז הבחירות. לא סתם אדלשטיין מספר לחברי הסיעה שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.
אדלשטיין לא בונה רק על ישראל ביתנו, כיוון שיש סימן שאלה אם חבריה יוכלו להשתתף בהצבעה. הוא פונה אל הלב של חברי סיעת הליכוד. יש כאלה שמתרשמים מהביוגרפיה הציונית המרגשת של אדלשטיין, אסיר ציון בעבר ומתנחל בהווה. הרוב מתרשמים דווקא מהאפשרות ששר ההסברה, אם ייבחר, יפנה להם מקום יקר בממשלה הבאה.
ריבלין לא מבין למה יולי לא מחכה ליולי 2014. בין אם ייבחר לנשיא ובין אם יפסיד, הוא מבטיח להניח אז מידיו את פטיש היושב-ראש אחרי שמונה שנים. אדלשטיין מצידו לא רוצה להגיע לכהונה הזו בתור פקק, בשלהי הקדנציה. דבר אחד מוסכם על שניהם: אם נתניהו רוצה את ריבלין, הוא יבקש בנימוס תקיף מאדלשטיין לוותר על ההתמודדות. אם יאפשר התמודדות, סימן שהוא מעדיף חילופי גברי. הבעיה היא, שנתניהו משדר מסרים סותרים: לריבלין הבטיח במהלך השבעה על אחיו בשבוע שעבר שהוא עדיין המועמד שלו. מנגד, הוא מעודד בשתיקה את המרוץ הפומבי של אדלשטיין. אם לסכם: הכל תלוי בנתניהו. נתניהו עוד לא החליט. בקיצור: עולם כמנהגו נוהג.
