איך קרה שח"כים בשמאל שקוראים לישראל לציית לתכתיבי אובמה בנושאים מדיניים, מאשימים את ארה"ב בהתערבות גסה בנושא הגז ודווקא נתניהו הוא בעל הברית הגדול של וושינגטון?
ללוביסט העיקרי של יצחק תשובה קוראים בימים אלה דן שפירו. עיסוק נוסף: שגריר ארצות הברית בישראל. שפירו, כך מעידים מתנגדים ותומכים כאחד, מעורב עד צוואר בניסיונות לשכנע פוליטיקאים ורגולטורים לתמוך במתווה השנוי במחלוקת של שותפויות הגז. האמריקנים מנמקים את תמיכתם בשיקולים מדיניים: צינור הגז הטבעי יחבר את ישראל למדינות הערביות המתונות. מאחורי זה עומד כסף אמריקני גדול, מיליארדי דולרים. שרים וח"כים עוד זוכרים את ימי הקרב הקודם על הגז: לפני שנתיים, כשלפתע קיבלו שיחת טלפון מביל קלינטון. הנשיא ה-42 של ארה"ב שימש אז כלוביסט של חברת נובל אנרג'י השותפה בקידוחים מול חופי ישראל.
איזה עולם הפוך: ח"כים בשמאל שבימים כתיקונם קוראים לישראל לציית לתכתיבים אמריקניים מאשימים את ארה"ב בהתערבות גסה וקוראים להתעלם ממנה באלגנטיות. ובנימין נתניהו, דווקא הוא מכולם – הוא בעל הברית הגדול. אם לא בגרעין האיראני, אז בגז הישראלי.
העמדה המוצהרת, הבוטה, שנוקט נתניהו בעד תשובה מפתיעה ואפילו מפליאה. בשש שנותיו האחרונות כראש ממשלה נתניהו ברח כמו מאש מעמדות כלכליות שנויות במחלוקת: הוא הפיל את הטיפול במחאה החברתית על שטייניץ, את הנדל"ן על לפיד ואת הכלכלה מסר בחדווה לכחלון. פתאום, במקום לפזר סמכויות הוא אוסף אותן. שר האוצר פוסל עצמו? ראש הממשלה לוקח על עצמו את הטיפול בגז. אף אחד לא מתנדב לדבר על הנושא בכנסת? ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, עולה לדוכן ומגן על ההסדר שתשובה כה רוצה בו.
לשמאלנים קל. הפעילים החברתיים והח"כים שנאבקים עכשיו במתווה יסבירו שנתניהו היה ונותר פוליטיקאי מושחת, מגן טייקונים. זה טיעון קלוש. ראש הממשלה הוא קפיטליסט מושבע, אבל הקריירה שלו רצופה דווקא במאבקים בכוחות הכלכליים החזקים במשק. כשר אוצר, נתניהו חייב את שרי אריסון ושותפיה בבנקים למכור את קופות הגמל. כראש ממשלה הוא נתן גיבוי לרפורמה של כחלון שעלתה לדנקנר ובן-דב מיליארדים ובדיעבד גם הביאה לקריסתם. יותר מכך: מול לחצים אדירים ואלימים וסיעת ליכוד מפוחדת, נתניהו הוביל יחד עם שר האוצר שלו שטייניץ את אימוץ מסקנות ועדת ששינסקי, אלה שעלו לתשובה וקובי מימון מיליארדים יותר משתכננו להוציא על מיסים.
אז מה קרה לנתניהו, שהחל לדקלם את דף המסרים של דלק קידוחים? ולמה, גם אם הוא מאמין בכל ליבו במתווה, הוא עושה זאת בפומבי ולא שולח את הגשושית שלו, שר האנרגיה שטייניץ, לספוג את הביקורת? גורמים שמעורבים במהומת הגז הזו מעריכים שנתניהו, מוכוון-איראן כתמיד, מוכן לתת לאמריקנים סיוע שכה חשוב להם אולי אחרי סיכומים שקטים עם וושינגטון.
אחרים משערים שזו עשויה להיות ג'סטה לגורמים רפובליקניים בכירים שמושקעים במיזם. לנתניהו קל יחסית לעשות זאת בנושא הגז, שמלהיב את נתניהו בגלל האלטרנטיבה האנרגטית לנפט הערבי ולא כרוך בוויתור על השקפת עולמו, שהייתה תמיד פרו-עסקית. אם לא בושֶהר תמורת יצהר, אולי בושֶהר תמורת אבנר.
זה שמאוהב וזה שמאיים
התחזיות על פירוק מוקדם של הממשלה נשענות בעיקר על משה כחלון, והמסרים שהוא מעביר בפומבי ובארבע עיניים על אי רצונו להמשיך בממשלת 61. כחלון מאיים, אבל לא ימהר לקיים. שר האוצר מודע היטב למחיר שישלם בימין על פירוק מוקדם של הממשלה ולשטרות שהוא צריך עדיין לפרוע במרכז. הוא בנה את מפלגתו על חולות נודדים, קולות מצביעי המרכז, וכדי ש'כולנו' לא תקרוס הוא זקוק נואשות להישגים. ובעיקר, הוא זקוק לזמן. מחירי הנדל"ן יירדו, אם בכלל, רק בעוד שנה וחצי, שנתיים. אין לו שום עניין להיחתך בחצי מכוחו כפי שאירע לקודמו במשרד האוצר.
אז למה הוא בכל זאת בוזק רמזי פרישה? כעד שמיעה לתאונה החזיתית שנקראה: "ממשלת נתניהו-בנט-לפיד" הוא מודע בוודאי לזה שדיבורים כאלה מערערים את יסודות הקואליציה. יו"ר 'כולנו' רוצה, לשיטתו, להציל את ראש הממשלה מעצמו. הוא משמיע את האיומים האלה וגם מתנגד לתקציב התלת-שנתי של נתניהו, כדי למנוע מראש הממשלה להתאהב בקואליציה הצרה שלו.
הוא חושש שאם התקציב יעבור בנובמבר, מישהו במשרד רה"מ עלול להשתכנע בטעות שממשלת 61 זה מצוין, ולספור פחות את משרד האוצר ואת 'כולנו'. גם כך, ראש הממשלה נראה נינוח, אולי אפילו קצת זחוח ובעיקר חסר סבלנות לשותפיו. שני שרים סיפרו שבפורום שהתכנס לאחרונה, נתניהו נזף בשרה לשוויון-מגדרי-ומה-לא גילה גמליאל: "ככל שהתואר ארוך יותר כך המשרד קטן יותר", אמר בסרקזם. אגב, לוח ההצבעות במליאת הכנסת לא נותן לנתניהו סיבה להרחיב את הממשלה, כשהקואליציה מנצחת את רוב ההצבעות בפער דו ספרתי. האופוזיציה הבטיחה לפתוח לממשלה את שערי הגיהנום, ומיהרה לשער היציאה מספר 4 בנתב"ג.
מה עובר על הרצוג
מה שקורה ליצחק הרצוג בימים אלה מזכיר בדיחה נושנה ביידיש: יהודי רוסי שמתבקש על ידי פקידי הצאר לציין בטופס את גילו. לילה שלם נודדת שנתו בגלל ההתלבטות האם לזייף את תאריך לידתו כלפי מעלה או כלפי מטה. בבוקר, טרוט עיניים, הוא מתייצב אצל הרבי כדי לקבל עצה. "אולי פשוט תכתוב את הגיל האמיתי"?
יו"ר המחנה הציוני, שהוא גם יו"ר העבודה, נקרע בימים אלה סביב השאלה אם להקדים את הבחירות לראשות המפלגה מהתאריך הקבוע, מאי 2016, או לאחר אותן. על אוזן אחת לוחשים היועצים: קבע את הפריימריז לסתיו הקרוב, נצל את חוסר המוכנות של חולדאי ואת החקירה הפלילית נגד אשכנזי, וזכה בעוד קדנציה. באוזן השנייה הוא שומע: אם תקדים את הפריימריז כמו יחימוביץ' לפני שנתיים, תגמור כמוה. אתה חייב להרוויח עוד זמן. דחה את הבחירות ככל האפשר, לספטמבר 2017.
הרצוג קרוע בין שתי האפשרויות. מתלבט כמו שרק הוא יודע, מתייעץ מצאת החמה ועד צאת הנשמה. אופיו הזהיר לא נוטה החלטות דרמטיות כמו הקדמה. החוש הפוליטי המחודד לא ייתן לו לתת זמן היערכות לבני גנץ, יובל דיסקין ושאר כוכבים מבחוץ. יכול להיות שכמו היהודי מהבדיחה, גם הוא יחליט בסוף להשאיר את הבחירות במועדן האמיתי.
