שבר את השוק

מפלגות אופנה קמו עד היום אך ורק בצד שמאל של המפה: ד"ש, שינוי, קדימה, הגמלאים, יש עתיד. לפיכך, הרשימה המתהווה של משה כחלון תהווה תקדים: לראשונה עשויה לקום כאן, כאילו יש מאין, מפלגת טרנד ימנית.

שיחות הטלפון המודאגות של אנשי ראש הממשלה בנימין נתניהו מארמון האליזה שלשום מלמדות שאין כאן שום מהלך אסטרטגי מתואם. להפך – זה מהלך טקטי, פרטיזני, שהתחיל בתור סקר כמעט-הומוריסטי והתגלגל נכון לשעת סגירת הגיליון לממדי ענק.

כך זה התנהל: לפני שלושה שבועות הבשילה במשה כחלון ההבנה שנתניהו פשוט לא סופר אותו, שלא צפוי לו שום קידום משמעותי בממשלה הבאה. בפגישה ביניהם הוא השמיע איום מפורש יותר או מפורש פחות על כוונתו לעזוב את הפוליטיקה. בכלל לא בטוח שבשלב ההוא השר התכוון לממש את האיום, אבל פרטי השיחה כבר דלפו לאתרי האינטרנט החרדיים, אולי באדיבות מקורבי נתניהו. כחלון, שכנראה לא תכנן לפרוש באופן מיידי, נקלע לפינה. אחרי אלפי טלפונים מפעילים ומכתבים, הוא הודיע בשתי דקות לשמונה על כוונתו לעזוב. ארבע השעות שחלפו בין הדיווח הראשוני להודעה הרשמית הולידו את גל השמועות האדיר על פרשה מסתורית שבגללה השר הפופולרי ביותר בממשלה נאלץ לנטוש את הפוליטיקה.

מה שברור הוא שבשלב הזה כחלון לא העלה על דעתו לעזוב את הליכוד. השבחים שחלק לנתניהו מול המצלמות חרגו בהרבה ממה שמחייב הפרוטוקול: "אני מזדהה לחלוטין עם דרכו החברתית של הליכוד ושל נתניהו. אין דרך ביניים. כל מה שלמדתי בנושא הזה למדתי ממנו", אמר שר התקשורת. בסולם של אחד עד מופז, השבחים הללו נשמעים היום מביכים למדי.

ואז הגיע האיחוד עם אביגדור ליברמן. כחלון הבין פתאום למה לנתניהו לא היה כל כך דחוף להשאיר אותו, אבל לא פחות חמור – הוא הבין שיהיה לו קשה מאוד לחזור לליכוד. כאן התבררו שתי עובדות יסוד חשובות: האחת, הוא לא באמת תכנן לקחת פסק זמן ממושך מהפוליטיקה "כדי לנוח", אלא נגרר לשם. השנייה, הרצון הזה מלמד שאין שום פרשת סחיטה שבה היה מעורב, כי אחרת לא היה מעז לחזור.

ביום שני, בעודו מנהל את ישיבת מרכז הליכוד לאישור האיחוד עם ליברמן, מפלגת העבודה ערכה פתאום סקר על האפשרות שיתמודד לצד שלי יחימוביץ' בבחירות. במקביל התארגן לו הסקר המפורסם של רפי סמית, שניבא לו את המספר המדהים (והבלתי-סביר) של עשרים מנדטים אם ירוץ לבד. ערב קודם נועד לפגישה ממושכת בארבע עיניים עם הנשיא שמעון פרס. מבחוץ לחצו עליו  מתנגדי נתניהו ועיתון מרכזי אחד להתמודד, ומבית היו אלה פעילי הליכוד שהלכו איתו ונשארו נטולי גב פוליטי, כולל לפחות ח"כ אחד. מעטים מאוד הם האנשים שיכולים לעמוד בפולחן אישיות כזה ולא להסתחרר.

אם יתמודד, כחלון ינסה ללכת בלי ולהרגיש עם; להתמודד ברשימה מתחרה בליכוד אבל להציג עצמו כליכוד בי"ת. זה מהלך מסוכן למדי. צריך היה לראות השבוע את צחי הנגבי, מלך הליכוד בדימוס, מסתובב בגני התערוכה ויורק דם בניסיון להשתחל לשולי הרשימה הארצית. כך ייעשה בליכוד למי שעזב את הבית.

ההימור גדול מאוד: ש"ס הגדולה, בהנהגת הרב עובדיה יוסף, שווה 11 מנדטים. האם כחלון יצליח, לגמרי לבד, להביא מספר דומה? אפשר רק לדמיין את מוצאי יום הבחירות. המפלגה החדשה מגיעה להישג הנאה של שמונה מנדטים. למחרת, במשא ומתן הקואליציוני, נתניהו מציע לה בתמורה שני תיקים: התקשורת והרווחה. נו, היה שווה?

מלחמת חורמה מבית הנשיא

לא צריך להיות חובב תאוריות קשר גדול כדי לראות שיש קשר בין כל הקמים על נתניהו, והוא עובר בבית הנשיא. מעונו של פרס משמש בימים אלה, הלכה למעשה, כמטה להפלת ראש הממשלה. בשבועות האחרונים עברו שם אהוד אולמרט, ציפי לבני וכחלון, קצינים בכירים בדימוס, ראשי מפלגות ואנשי עסקים. בכל השיחות האלה נדונו האפשרויות להקים מפלגות שיאתגרו את שלטון הליכוד. נשיא המדינה עצמו לא שלל השבוע את האפשרות ההזויה שירוץ לראשות הממשלה, ובו בזמן עודד אחרים להתמודד. במקביל, חנכו אמש קדימה ויועציה מוטי מורל ואייל ארד קמפיין נגטיבי תוקפני במיוחד נגד נתניהו. שאול מופז משמש פה, שלא בידיעתו, כסוכן משוטה: תקציב התעמולה הגדול של קדימה יוקדש למלחמת חורמה נגד הליכוד, כדי שמועמד אחר יקטוף את הפירות.

למראה ההתנהלות הזו, ההחלטה על איחוד בין הליכוד לישראל ביתנו נראית כצעד פוליטי חכם. פרס יעשה – וכבר עושה – את כל מה שהוא יכול כדי שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה. חבירה עוד לפני הבחירות לאביגדור ליברמן מבטיחה את התמיכה של גוש גדול של חברי כנסת, מוציאה מהמגרש פרטנר לא צפוי, ומעניקה לרשימה הזו רצפה של שלושים מנדטים. אפשר רק לדמיין את הליכוד, בלי ישראל ביתנו, מאבד שלושה-ארבעה מנדטים כתוצאה מעזיבת כחלון ומידרדר פתאום לעשרים מנדטים. תסריט הבלהות הזה נמנע לפי שעה מנתניהו, אבל פרס עדיין מטריד אותו. כולם דיברו על היחסים בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב, אבל אולי כדאי שישפר את היחסים עם הנשיא המקומי.

החלום והמציאות

פנו את 12 בנובמבר. ביום שני הבא, מבטיחים אנשי אולמרט ולבני, תצא סופית ההודעה – רצים או לא רצים, מקימים מפלגה או נשארים בבית.

למה דווקא בתאריך הזה? מקורבי ראש הממשלה לשעבר לא פירטו יותר מדי, אבל עיון קצר בלוח השנה מגלה את התשובה. ביום שלישי הקרוב יתקיימו הבחירות לנשיאות ארצות הברית. ביום חמישי יסתיימו 45 הימים שבהם יכולה הפרקליטות לערער על זיכויו של ראש הממשלה לשעבר בפרשות טלנסקי ו'ראשונטורס'.

יש ערעור ויש ערעור: משה לדור וחבריו יכולים ללכת על הראש של אולמרט בכל הכוח, אבל הם גם יכולים להצהיר בכתב, כמו בפרשת שמעון שבס בעבר, שהם רק מבקשים לחלוק על הקביעות העקרוניות של הרכב השופטים בפרשה אבל לא ידרשו להעניש את אולמרט בהתחשב בסבל שעבר.

ראש הממשלה הקודם נקרע בימים אלה בין הלב הרותח לחישובים הפוליטיים הקרים. הלב אומר לו לרוץ, לקרוע לגזרים את נתניהו בהתבטאויות מושחזות ("ממשלת הכול דיבורים"), לעשות קרקס מיחימוביץ', לכפות על יאיר לפיד איחוד רשימות, להקים קואליציה עם ש"ס ולדהור לניצחון על אפה ועל חמתה של הפרקליטות בקאמבק שלא נראה כמותו.

המציאות מתעקשת להיות אכזרית יותר: אולמרט עלול למצוא את עצמו תוך זמן קצר עם מספר חד-ספרתי של מושבים, כלוא בקמפיין לא רלוונטי של תחרות על ראשות הממשלה מול המגה-רשימה של הליכוד-ביתנו, חוטף מכל כיוון על עברו הפלילי ומנהל מסע בחירות עם הפסקות מתודיות בבית המשפט. כל תסריט אחר נראה אופטימי מדי.

בינתיים, אולמרט ולבני מתלבטים. בקדימה אמרו השבוע שאם הצמד הזה היה מקדיש זמן דומה למחשבה ב-2006, אולי מלחמת לבנון השנייה הייתה נראית אחרת.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי