מתישהו בשלהי המאה שעברה, העיתונות החליטה להחליף את הפרלמנט. לא לבקר, לא לעקוץ – להחליף. במליאה מציגים שאילתות לשרים על הקיצוצים בתקציב? המגישה באולפן תציג שאלות נוקבות יותר לשר האוצר בשידור חי, ובלי לחכות 21 יום לתשובה. הכנסת קובעת דיון במו"מ המדיני ביום המוקדש להצעות לסדר, רביעי? "פופוליטיקה" שמשודרת בכוונה ערב קודם תארגן דיון רועש ואטרקטיבי בהרבה. פעם העיתונים היו מספרים לקוראים מה קרה אתמול בכנסת, אבל בהדרגה הכנסת היא זו שעברה לדון במה שכתבו אתמול העיתונים: ח"כים קראו תחקיר ומיהרו ליזום דיוני פולו-אפ.
בשיאו של התהליך, התקשורת החליטה להפקיע לעצמה גם את הנעלה שבתפקידי הפרלמנט: הפלת ממשלה. אין פלא שלשיא תהילתה המקצועית הגיעה התקשורת בשנות השבעים בארצות הברית הביאו שני עיתונאים להדחת נשיא מכהן, דבר שהקונגרס לא הצליח לעשות מעולם. בישראל הוביל גילוי עיתונאי להתפטרות ראש הממשלה. ב-1977 דן מרגלית עשה מה ש-19 כנסות גם יחד הצליחו לחולל רק פעם אחת. כל עיתונאי הפך מאז יו"ר אופוזיציה קטן: חלומו הרטוב הוא להפיל את הממשלה.
אבל אז קרה דבר מוזר: דווקא אחרי שהתקשורת הכריעה סופית את הכנסת, מתישהו באמצע העשור הקודם; דווקא כשאחוזי הצפייה בטלוויזיה עלו ביחס הפוך לאחוזי ההצבעה בבחירות לכנסת; דווקא כשיציע העיתונאים התרוקן בהדרגה מיושביו מחוסר עניין לציבור, דווקא אז מושבי המליאה החלו להתמלא בעיתונאים.
אני זוכר את ההלם שפקד בוקר אחד את בניין גל"צ ביפו, כשהביפר צפצף בחמישה לשבע ובישר ששלי יחימוביץ' עוזבת את התחנה לטובת מפלגת העבודה. "השתגעת לגמרי?" נזף בה רזי ברקאי בשידור חי. בערוץ 2 מקום עבודתה העיקרי, אמרו שהיא "חצתה את הקווים" לקוח מהשיח הצבאי. הוא לשון נקייה לעריקה תחת אש אל מחנה האויב. למה לערוק דווקא כשאתה על סף הכרעה? והאם הח"כ הוא בכלל אויב?
להיות חבר פרלמנט זה לא מקצוע. המשפט האחרון איננו עלבון, אלא עובדה. בבית הנבחרים הבריטי, אבי הפרלמנטים, מספר המקומות באולם המליאה נמוך ממספר החברים, כי בעבר איש לא ציפה מהם להתייצב מדי יום במקום שאיננו מקום עבודתם. בקונגרס הראשון בוושינגטון ובכנסת הראשונה בירושלים לא שילמו לח"כים משכורת קבועה, כי ציפו מהם להתקיים ממשלח יד אחר. הכנסת איננה חברה או מפעל: מתקבלים אליה בלי מבחני איתור ומפוטרים ממנה בלי קשר לטיב השירות המוענק. חברות בכנסת היא כלי. המדינה מעניקה לך משכורת, נהג, טלפון, שני עוזרים ותקציב קשר לבוחר, אבל לא ספר הפעלה. מה תעשה איתם? זה בידך.
יש כמה מינים של ח"כים: הנואם (דוגמה בולטת: יוסי שריד) שכוחו בעיקר בהשמעת דברים נוקבים במליאה, בוועדות ובטלוויזיה; המחוקק (דוגמאות: תמר ג'וזנסקי, זבולון אורלב) שרואה את עיקר עבודתו בעדכון ספר החוקים לרוח התקופה; המפקח (אורי אבנרי, שמואל תמיר) שמתעסק בעיקר בביקורת לא מתפשרת על פעילות הממשלה כאשר היא נוהגת בטיפשות או ברשעות; המגזרי (אורי אורבך) שמייצג ומסמל קבוצת אוכלוסייה בזכות ביוגרפיה, מראה או כושר ביטוי; והגרוע מכולם: המיניסטר (דוגמאות? סיעת עצמאות, צמרת מפלגת העבודה לדורותיה) שמבחינתו הכנסת היא כמו משבצת הכלא במונופול – שלב עגום אך הכרחי בדרך לפרס הגדול, כורסת השר.
יש הרבה דרכים להיות ח"כ. האם יש דרך אחת להיות עיתונאי?
"גם אני הייתי פעם פרשן פוליטי", נהג יאיר לפיד לומר לעיתונאים במהלך מערכת הבחירות בראיונות לפרשנים פוליטיים. אבל לפיד לא היה פרשן פוליטי. הוא כותב מחונן, סופר נהדר, מגיש נעים, אבל כמעט לא תפקד כפרשן וככתב.
הדבר המעניין ברשימת אנשי התקשורת בכנסת הוא מיעוטם המבוטל של אנשים שעבדו בעיתונות קלאסית, הלוא היא עבודת שטח קשה וחציבת סקופים ממקורות עקשניים: מרב מיכאלי הייתה משתתפת בתוכנית סאטירה, ואחר-כך מגישה; ציפי חוטובלי ייצגה את הימין בפאנל באולפן ממוזג; אורי אורבך החליף הלצות ודעות ב"מילה האחרונה"; ישראל אייכלר היה תועמלן חרדי ב"פופוליטיקה", עפר שלח פרשן כדורסל, ביטחון ומה לא; יחימוביץ' ומיקי רוזנטל אמנם החלו בשטח אבל עברו בהדרגה לניאו-ז'ורנליזם, שבו – וזו כמובן לא עבירה – אין הפרדה בין הדעה לידיעה.
היחידה שעברה מהצד ששואל שאלות לצד שעונה תשובות היא פנינה תמנו-שטה, עד לאחרונה כתבת בערוץ הראשון וכיום ח"כ מטעם "יש עתיד". רק עליה אפשר באמת להגיד ש"חצתה את הקווים".
הפלא ופלא: רוב רובם של העיתונאים שעברו לפוליטיקה המשיכו בעצם בעבודתם הקודמת, רק בכלים אחרים וגם בהצלחה ציבורית ראויה לציון. אורבך משמיע את אותם הטקסטים הדתיים-ימניים במליאת הכנסת במקום ב- 96.6FM. אייכלר שהתכתש עם לפיד האב ב"פופוליטיקה" מתכתש עכשיו עם לפיד הבן בקריאות ביניים. מיקי רוזנטל שהתפרץ לוועדת הכלכלה בדיון על האחים עופר ב"שיטת השקשוקה" יקבל הזמנה רשמית לדיון הבא בנושא כחבר הוועדה.
מאמר שהתפרסם באחרונה ב"דה מרקר" הדגים איך אפילו יחימוביץ' ולפיד ממשיכים באותו שטיק מימיהם בתקשורת: יחימוביץ' סירבה להזדמנות מפתה לכהן כשרת אוצר כדי להמשיך לבקר מבחוץ כמו בימיה כמגישת "גילוי דעת" ב"אולפן שישי"; ולפיד נלחם עד הרגע האחרון כדי להיות פרזנטור של ישראל במשרד החוץ כפי שהיה פרזנטור של בנקים וחדשות.
הכנסות הראשונות היו גדושות מורים וקיבוצניקים, כיאה לדור שהתחלחל מדיבור על עצמו בגוף ראשון יחיד. המלחמות המוצלחות הביאו להחלפתם בשיטפון של גנרלים. משה דיין, למשל, נמנה עם רשימת מפא"י בעודו לובש מדים, ועזר ויצמן עבר בתוך לילה אחד מהפלאפלים במטכ"ל לבורקסים של הממשלה.
השבר של מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון, כל אחת וועדת החקירה הממלכתית שלה, הביא בהדרגה לדעיכת קסמו של החאקי. פוליטיקאים התחילו להסתובב עם עורכי דין צמודים, ומתישהו עורכי הדין החליטו שהם בעצמם יכולים להיות פוליטיקאים. בכנסת ה-16 אחד מכל ארבעה ח"כים היה משפטן. זו הייתה הכנסת עם שיעור ההרשעות והחקירות הגבוה בתולדות המדינה. יום אחד הוחלט על חודו של קול לשמור על חסינותה של נעמי בלומנטל, שהואשמה בשוחד בחירות. שמונת הח"כים עורכי-הדין בחנו את העניין משפטית, ותמכו בהסרת חסינותה. תשעת הח"כים האחרים הצביעו נגד.
ועכשיו הגיע דור העיתונאים. קצת מוזר. האם תור הזהב של העיתונות הגיע? להפך. מעמד התקשורת בשפל. כתבים מפוטרים, עיתונים נסגרים, הפרינט גוסס והממשלה חונקת את מה שנותר. האם מדובר בהסבת מקצוע כדי לעבור למקום עבודה עם משכורת שמנמנה? לפיד, יחימוביץ' ושות' דווקא ויתרו על שכר משמעותי כשעזבו את הטלוויזיה לטובת שירות ציבורי. האם זו תופעה עולמית? לא ולא. מתוך מאה חברי הסנאט האמריקאי יש רק שני עיתונאים, בהשוואה לשלושה חקלאים ואסטרונאוט אחד.
כשיצחק שמיר נפרד ממשרד ראש הממשלה, לפני 20 שנה, היה בלשכתו עובד אחד בחצי משרה שעבד מול התקשורת. היום עובדים באגף ההסברה והדוברות 40 עובדים. האם ההתמכרות לחוקים שמכתיבה העיתונות מעניקה עדיפות לח"כים שמבינים איך מאכילים את המפלצת הזו באופן שישאיר אותה רגועה ומתמסרת? זו תשובה חלקית בלבד.
"איתן, הו איתן, איזה מין בחורה אתה?" שר פעם מאיר אריאל. "האם אתה אותו דבר רק בבחורה, או בדיוק הפוך ממה שאתה? האם הבחורה שלך, היא היא הבחורה שאתה?" באותו אופן, עיתונאים הם אלופי העולם בהתנהלות תקשורתית עד שהם עוברים לצד שעונה על שאלות במקום לשאול אותן. לפני עשור עבדתי ככתב לענייני תקשורת. אני עדיין זוכר איך פרשנים משופשפים הפכו בן רגע למסוקרים מבוהלים, בכיינים, שלא הפסיקו לבצע שגיאות תקשורתיות גסות. כיוון שחלק מהח"כים-עיתונאים הם כאלה, ספק אם זה סוד הצלחתם המרשימה.
התשובה נמצאת במקום אחר. ישראל היא מדינה קטנה, וערוצים בה מעט. אין פה רשתות טלוויזיה מקומיות ולא מאות תחנות רדיו. אין אח ורע בעולם (הדמוקרטי, לפחות) למהדורת חדשות שמושיבה מולה מדי ערב רבע עד שליש מאזרחי המדינה; לעיתון אחד שהיה כה גדול עד שהוכרז מונופול; לשתי תחנות רדיו, אחת של הממשלה ואחת של הצבא, שמחזיקות יחד קרוב למאה אחוז מכלל המאזינים.
רוב אנשי התקשורת הצליחו בפוליטיקה לא כי הם עיתונאים, אלא כי הם ידוענים. יתרונם היחסי על אסי עזר או אייל גולן הוא העובדה שרובם דיברו שנים רבות על שלום, ביטחון וכלכלה, עד שנחשבו סמכות בנושאי שלום, ביטחון וכלכלה. יותר משזה דור העיתונאים בפוליטיקה, זה דור הסלבריטאים.
זה לא ייעצר כאן, כמובן. הסלבריטאים בעלי הסמכות העיתונאית עלולים להתחלף עד מהרה בסתם סלבריטאים. לאיטליה יש מערכת פוליטית בקריסה, כוכבניות פורנו בפרלמנט וקומיקאי שזכה במקום השלישי. לנו יש מערכת פוליטית בקריסה, עבריינים מורשעים בכנסת ומגישי טלוויזיה שזכו בבחירות האחרונות במקום השני והשלישי.
אם ההשוואה מקוממת אתכם, נסו לחזור שנה אחורה ולדמיין איך הייתה נראית לכם ישיבה בהשתתפות שר האוצר לפיד, יו“ר ועדת הכספים שלח וחברת ועדת הכלכלה מיכאלי. בעתיד אין לשלול את האפשרות שיהיו לנו מפלגות עם זמרים, ושרים שהיו פליטי ריאליטי. המפלגות קורסות, הפוליטיקאים "המקצועיים" (במירכאות, כי כאמור אין מקצוע כזה) מושלכים הצידה ואת מקומם תופסים מפלגות חד-פעמיות ופוליטיקאים חדשים מהקופסה. עד להודעה חדשה, מדובר בקופסת הטלוויזיה.
