אדום אדום: איך ייראו יחסי נתניהו-טראמפ?

ב-21 בינואר הקרוב יקרה משהו שלא אירע מעולם בשבעה עשורים של יחסי ישראל וארצות הברית: ראש ממשלה ימני בראש ממשלה ימנית מלא-מלא יעבוד מול נשיא רפובליקני שנהנה מגבעת קפיטול אדומה מלא-מלא.

הבוחר האמריקני מרצועת החלודה לא רק הדהים את העולם; הוא סידר לבנימין נתניהו את הזדמנות חייו. הזדמנות לעשות היסטוריה.

מיומו הראשון כראש ממשלה צעיר ב-1996 ועד שלשום לפנות בוקר, כשהכחול נעלם לפתע ממסכי CNN, התמודד ראש הממשלה הרפובליקני של ישראל עם ממשלים דמוקרטיים עוינים. קלינטון ניסה למנוע את בחירתו ב-1996 ונכשל, אבל התאמץ קשה יותר ב-1999 והצליח. "רק לא הילרי, רק לא הילרי", שינן נתניהו ליועציו ב-2009. הוא קיבל את אובמה הגרוע מקלינטון, וכבונוס – אותה כמזכירת המדינה.

ההתמודדות עם אובמה, בחזית איראן ובגזרת איו"ש, היא האירוע המכונן של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל. לפעמים נראה היה שההיסטוריה הועידה לו את התפקיד המייאש של התנגשות חזיתית דווקא עם המעצמה שאותה הוא כה מעריץ. שהיא לא הועידה לו אפילו יום רפובליקני של חסד. בבחירות האלה, נדמה היה שנתניהו מעדיף את הידועה-לשמצה הדמוקרטית על פני הלא ידוע הרפובליקני. למצער, הוא לא היה מושקע רגשית ופוליטית בבחירות. משלחות שביקרו אותו בשבועות האחרונים מחו"ל ושאלו לדעתו כמומחה ידוע לפוליטיקה אמריקנית שמעו ממנו וידוי מפתיע.

חשבתי שאני מכיר את אמריקה, אמר. אני כבר לא בטוח שזה נכון. אני לא בטוח שמישהו מכיר.

אם רשימת המינויים המסתמנת בעידן טראמפ, לרבות מזכיר המדינה המיועד ניוט גינגריץ', נכונה, הרי שאגפים בממשל בוושינגטון יהיו ימניים לא פחות מאגפים נרחבים בממשל בירושלים.

וזה אירוע שיש בו גם סכנות לנתניהו.

כי לפעמים, נראה היה שברק אובמה הוא לא רק בעיה, אלא גם תירוץ. שמונה שנים התחבא נתניהו תחת סינורו של אובמה. ההקפאה בפועל בירושלים, הגרזן על כל יוזמה ימנית, תורצו תמיד בהתמודדות עם ממשל עוין. ייתכן שממשל טראמפ יתגלה כעוין כמו ממשל בוש האב בתחילת שנות התשעים, אבל הסיכוי הסביר יותר הוא שהמיליארדר האקסצנטרי ימצא תחומי עניין אחרים. צריך תעצומות נפש מיוחדות והשקפת עולם מסוג ליברלי מסוים מאוד כדי להתעניין באובססיביות כזו בנעשה ברמת שפט או רחלים ב'. זה יציף מיד את השאלה: לאן באמת חותר ראש הממשלה?

במקביל, נתניהו לא יוכל להרשות לעצמו עימות גם עם הממשל הזה. הבוחר הישראלי חרד ליחסים האסטרטגיים עם האמריקנים. אם גם היחסים עם טראמפ ידרדרו, הישראלים ישתכנעו שזה לא האמריקנים, זה ביבי.

נתניהו קיבל השבוע שק גדוש הזדמנויות. בתמורה, הוא נאלץ להזדכות על חבילת התירוצים.

 

גלי ההדף

בחורף שאחרי נצחונו המהמם של ברק אובמה, חיפשו כולם בארץ את האובמה הישראלי. הוא לא נמצא עד היום, בהנחה שאיוב קרא לא נחשב. לכן, רצוי לרסן את הנטייה לחזות מיד טייפון טראמפי באקלים הפוליטי המקומי, אקלים שנראה משעמם ונוח להפליא.

ובכל זאת, הסערה המושלמת שהתחוללה בארצות הברית בשנה האחרונה מחייבת מסקנות גם כאן. הנה כמה ראשוניות מהן.

החשובה מכולם, היא שמוסכמות יסוד הן מטען עודף שכדאי להיפטר ממנו. אם אמריקה ההולכת ומתגוונת, הולכת ומשמאילה, מרדה בכל ההנחות הדמוגרפיות, אזי הכל הפיך. הנה מבחר מוסכמות מקומיות כאלה, שאיש לא מעז לערער עליהן, אבל הן כנראה מעורערות: הימין ישלוט בעתיד הנראה לעין ללא מצרים; המגזר הרוסי משתייך לימין; הליכוד שולט עד להודעה חדשה.

שנית, מפלגות יכולות להישאר באותו שם אבל להשתנות לחלוטין. הרפובליקנים הלכו לישון כמפלגת מעמד בינוני גבוה לבן ומזדקן ושמרני, והתעוררו כתנועת מחאה זועמת של מעמד פועלים עם להט מהפכני ומעט מאוד להפסיד. הדמוקרטים נרדמו (תרתי משמע) כמפלגת העתיד של המהגרים והחלום האמריקני, והתעוררה בבעתה כמפלגה שנבעטה בגלל חיבור מושחת למיליארדים ולוביסטים. זה יכול לקרות גם למפלגה הלאומית ליברלית ליכוד שמשתנה מול פנינו, לתנועת המעמד השבע של יש עתיד שמנסה להפוך לתנועת מחאה עם גוון ימני קל, וזה יכול גם להוליד מפלגה חדשה לגמרי שאיש איננו מכיר בשמה, אבל הד צעדיה כבר נשמע עם מאזינים היטב.

שלישית, ייתכן שהניסיון לביית את הפוליטיקה נכשל. שנים של סקרים, התמקצעות ורשימות קריאה בפקולטות למדעי המדינה, השכיחו מאיתנו את העובדה שהפוליטיקה, בסיכומו של יום, לא עוסקת בפוליטיקאים אלא בנבחרים; לא באנליזות מדוקדקות אלא בהזדהות סוציולוגית עמוקה; לא בראש, אלא קודם כל בבטן.

הניסיון לכפות על הבטן משמעת של מספרים, אנליזות וטבלאות אקסל קרס בקול רעש גדול באמריקה. הרגע שמסמל זאת יותר מכל הוא כאשר מודל החיזוי המהולל של הניו יורק טיימס התהפך פתאום לטובת טראמפ שלוש שעות לאחר סגירת הקלפיות, פספוס מסוים של פורמט החיזוי, שעוסק בניסיון לנבא את העתיד, במקום את העבר.

שלישית, זה אומר שהכל יכול להיות, לא כקלישאה שמוכרים במשדרים כדי למכור פרסומות ולהשאיר צופים, אלא באמת, הכל אפשרי. זה גם אומר שוב שמקצוע הייעוץ האסטרטגי גוסס, כשלצידו הסוקר, פעיל השטח ובמידה רבה גם הפרשן הפוליטי כפי שהכרנו אותם. בהלוייתם לא יינשאו הספדים מנומסים, כי גם הפוליטיקלי קורקט די סיים את תפקידו בבחירות הנוכחיות. המקצועות האלה יצטרכו לעבור דיאטה חריפה של אגו, שכר והשפעה, או לעבור מהעולם במתכונתם הנוכחית.

וזה אומר, כמובן, שהטראמפיזם יתעצם. תמציתו היא ריקון מוסדות הכוח הישנים מתפקידם: העיתונות, האקדמיה, הממסד, והדרג המקצועי באשר הוא. התהליך הזה מורגש היטב בישראל, במידה מסוימת עוד לפני שטראמפ הכריז על מועמדותו. אבל ההישג המדהים של הנשיא ה-45 יאיץ מאוד את התהליך. יהיה כאן מעניין מאוד, עדיין לא ברור אם מעניין במובן של הקללה הסינית העתיקה.

 

חצי עובדה

סקר טרי של העיתון "גלובס" חימם בשבוע שעבר את הלבבות בלשכת ראש הממשלה: בתום חודש של מאבק קולני על תאגיד השידור הציבורי, הסתבר של-61 אחוז מהציבור אינם מתעניינים כלל בעתידו. אנשי נתניהו ראו בכך הסכמה שבשתיקה, או הסכמה שבשיעמום, להמשך מהלכי הסגירה של גוף השידור החדש, על אף מחאות הברנז'ה.

יש דרך אחרת לפרש את הנתון הזה, דרך שאמורה להדאיג את ראש הממשלה. נתניהו הוא מומחה יחיד מסוגו לזיהוי מצב הרוח הלאומי. אם הוא נקלע לעיסוק אובססיבי של שבועות ארוכים בנושא שאינו נוגע לאיש מבוחריו, זו עדות לכך שמשהו בחוש הריח המפורסם שלו נפגם. כשדיבר על איראן במשך שנים הוא פרט על החרדה הקיומית שמאפיינת ישראלים; כשדיבר נגד השמאל בבחירות האחרונות הוא זיהה היטב את האיבה הבין מחנאית שעדיין רוחשת; כשהוא עוסק בניסיון לפרק ערוץ טלוויזיה שטרם קם ושרוב בוחריו לעולם לא יטרחו לשלטט אליו, הוא פוגע בעצמו. הפעם האחרונה שבה סדר היום של נתניהו היה מנותק כל כך מבוחריו הייתה ביולי 2011: הקואליציה לחמה בכנסת בשיניים על חוק החרם הלא-מעשי, בעוד ברחובות כבר החלה רעידת האדמה של המחאה החברתית.

האם ייתכן שמאבקי התקשורת מיצו את עצמם כנשק פוליטי? שהכעס המוצדק על הטייה ארוכת שנים של התקשורת כבר שכך מעט אחרי שכיכב בבחירות האחרונות?

מאז האירוע הטלוויזיוני הבלתי ייאמן בסיום התכנית "עובדה", עוסקים כולם בשאלה מי ניצח, נתניהו או דיין. ייתכן שנתניהו ניצח, אבל זו לא השאלה.

כי היא לא היריבה שלו, והקרב איננו עכשיו.

התמונה של דיין מקריאה את ההכפשות של נתניהו נגדה הייתה אירוע בסדר הגודל של סרטון "הערבים נעים בכמויות לקלפיות". ביום בחירות, בשש בערב, שווה לשלם כמעט כל מחיר פוליטי כדי לקבץ סביבך את הגרעין הקשה של מצביעיך. אבל להוריד פצצות רטוריות כאלה על ראשה של עיתונאית מוערכת, שנתיים וחצי לפני בחירות, זה בזבוז תחמושת שבגינו נשפטים בצה"ל. גם אם הרוב המכריע של מצביעי הליכוד רקדו מאושר מול המסך, די בכך שעשרה אחוז מתומכי הליכוד סלדו מהסגנון, כדי לגרום לנתניהו נזק שעולה על התועלת.

אבל בכך לא די: הרגע הטלוויזיוני הנדיר של שני בערב מפרק את נתניהו מהנשק העיקרי שלו נגד תחקירים עתידיים. הרי המטרה העיקרית בתגובות כאלה היא להסיט את הדיון מתוכן הכתבה אל התגובה, ובכך להשכיח את הפרסום המקורי, השלילי.

אבל אחרי אירוע כה מסעיר השבוע, רף הריגוש עלה לרמות שאף תגובה, חריפה וקולנית ככל שתהיה, לא תצליח למשוך את תשומת הלב של קהל צופים מוכה אדרנלין.

אפשר להניח שלשכת נתניהו לא העלתה על דעתה שכך יקרה. בקשת התגובה המקורית גרמה לבלפור לחשוב שמדובר בתחקיר דרמטי בהרבה מכפי שהתברר בסוף. הם העריכו גם שדיין לא תקרא לעולם טקסט כה משמיץ כלפיה, ושהאירוע יסתיים בפוסט ויראלי בפייסבוק בסגנון "תראו מה אילנה דיין צינזרה מצופיה". הראיה למבוכה בלשכה ניכרה בעובדה שנתניהו לא התייחס במילה לכל התחקיר בנסיעתו למחרת ברכבת העמק, כשרעייתו לצידו. הוא ישמח שהרכבת החדשותית תעזוב את תחנת "עובדה".

 

 

משבר עמוני

לכאורה, סיפור עמונה לא אמור להפוך למשבר פוליטי, מהיעדר עניין לציבור הפוליטיקאים. לנתניהו ובנט, שתי הדמויות המרכזיות בפרשה, אין שום עניין בבחירות, וגם שום עניין שעמונה תהפוך לסיפור פוליטי. זה משהו שאמור להיסגר בשיחה של שעה בארבע עיניים. הבעיה היא שהשניים האלה עברו מזמן את השלב שבו הם יכולים לנהל שיחה כזו. קשה להאמין עד כמה הם לא מאמינים אחד לשני.

כשלא מאמינים, אי אפשר לדבר בארבע עיניים. כל צד מביא את העדים והעוזרים והמתווכים, וכשהחדר מלא באנשים ועולה על גדותיו דם רע,  הסיכוי להגיע להסכמה, ועוד כזו שלא תודלף, מתאיין. השניים האלה כבר לא יכולים לגנוב סוסים, כי אין סוסים וגם אין אורווה.

בג"צ הוא כרגע הגוף היחיד שיכול לחלץ אותם מדילמת האסיר שהם לכודים בה. דחייה, אפילו בת חודש, תוציא את ההכרעה מפרק הזמן הדרמטי של תום כהונת אובמה ותוריד משמעותית את מינון אבק השריפה באוויר. השניים לא יכולים להסתכל זה בזה, אז הם נושאים עכשיו את עיניהם אל בית המשפט העליון.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.