איפה טעיתי, ומה זה אומר על נתניהו

כמו שהבטחתי, אני מתכוון לפרסם כאן כמה מהשטויות היותר גדולות שפרסמתי באתר. נסו למצוא את הקו המקשר:

הנה הקטע הראשון: "איזה אבסורד: הימין מתחזק, אבל מפלגת הימין העיקרית הולכת ונשחקת. השבוע, עוד טרם החל מסע הבחירות, היא כבר ירדה ל-20 מנדטים. בקצב הזה נתניהו עלול למצוא את עצמו עד מהרה עם 16-15 מושבים בלבד. נפתלי בנט עובד בימים אלה כקבלן משנה של נתניהו, מייחל לניצחונו. אבל מה יקרה אם בבית היהודי יגיעו למסקנה שנתניהו אבוד, וכדי להציל את הימין צריך ללכת לו על הראש? ראש הממשלה היה שמח לרוץ יחד עם הבית היהודי, אבל בנט הרבה פחות נלהב. במפלגות הימין הולכת ומתגבשת ההנחה שנכון לחורף 14/15, נתניהו הוא מועמד רדיואקטיבי – מי שנוגע בו ייפגע ללא תקנה".

והנה השני: "אבל גם אם נתניהו ילך מחר (והוא לא), הליכוד עדיין יסבול מבעיה אנושה. שרים בכירים במפלגה תיארו השבוע במונחים כמעט סופניים את המצב שאליו נקלעה תנועתם, עם שוך קרבות הרחוב על ראשות המוסדות. מפלגת השלטון מזכירה מאוד את המונופולים השנואים כל כך על נתניהו: היא מיושנת, גירעונית ומתקשה מאוד להסתגל לעולם התחרותי".

 

והשלישי ואחרון לפי שעה: 2014 מתחילה להצטייר כמו 1999, השנה שבה התרסק נתניהו ואיבד את שלטונו. החידוש הוא שהפעם לא נסיבות חיצוניות הביאו לכך, רק התנהלות ראש הממשלה. בשבועות האחרונים גם נתן אשל חוזר. לא ברור אם הוא החזיר את הפרנויות או שהפרנויות החזירו אותו.

 

המשותף לכל אלה, ולכמה נוספים, הוא הערכת חסר של נתניהו. כבר עשרים שנה מספידים אותו, אומרים שהוא לא פוליטיקאי מקצועי, שאיבד את מגע הזהב, שסופו קרב. רוב אלה שדיברו עליו כבר לא בפוליטיקה או בתקשורת. למעשה, הוא אולי הפוליטיקאי הטוב בתולדות המדינה ואחד המוצלחים בעולם. הוא נמצא כאן עוד מהדור שעבר, זה המנהיג היחיד בעולם המערבי שהיה בשלטון גם בשנות התשעים של המאה הקודמת וגם בשנות העשרה של המאה הנוכחית.

מה זה אומר? ולמה התקשורת הישראלית טועה בעיקר בו?

זה קורה בגלל ההתנהלות המגושמת של נתניהו, חוסר התפקוד המוחלט שלו במונחים תקשורתיים, היעדר האייקיו הרגשי שאפיין למשל את אולמרט ושרון. זה יצר שובל ארוך של פוליטיקאים ועיתונאים מתוסכלים שהחליטו שאם הוא אכזב אותם, הוא בטח מאכזב גם את הציבור.

אבל באופן עמוק יותר, זה קשור לעובדה שהתקשורת בישראל היא ברובה ליברלית, פרוגרסיבית. הדגל של הפרוגרסיבים הוא ההתקדמות והשינוי. נתניהו, לעומת זאת, הוא שמרן קלאסי. יותר משהוא ליכודניק, הוא רפובליקני. זה אגף פוליטי שמתייחס בחשדנות לשינויים, ומעדיף את המצב הקיים על פני הלא נודע. הפרוגרסיבים נוטים ללעוג לשמרנים, לראות בהם פחדנים, הססנים, מיושנים. אבל השמרנות, שאפשר לחלוק או להסכים איתה, היא לא פחדנות אלא השקפת עולם מסודרת. "השמרן מוכן להפוך את העולם כדי שיישאר כמו שהוא". ורוב הציבור הישראלי הוא שמרן עד מאוד,כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות.

ולכן כשנתניהו נצמד שוב למסר שיריבו יחלק את ירושלים, לחשדנות כלפי הפלסטינים, לתיבת המסרים הישנה, נטיית הלב היא להגיד שהוא מיושן ומאובן וסופו קרוב. כדאי לזכור את זה לבחירות הבאות. ממילא לא נחכה להן עוד 4 שנים.

 

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.