בבחירות 2019 ב', כל מפלגה אומללה בדרכה שלה

בחירות 2019 א' היו של מחלקת השיווק; בחירות 2019 ב' שייכות למחלקת שימור הלקוחות. למעט אביגדור ליברמן שהרוויח קומץ מנדטים, שאר הרשימות נאבקות בשארית כוחן על שמירת כוחן. מי שלא הצביע ליכוד או כחול-לבן באביב, לא יתאהב בהן לפתע בסתיו.

כל מפלגה, אם לצטט מאנה קרנינה, אומללה בדרכה שלה. הסיבוב הקודם לא הסתיים בתיקו 35, אלא בתיקו אפס: גנץ ונתניהו לא הצליחו להרכיב ממשלה. כחול לבן חווה את החוויה המתסכלת של בעל רכב חדש: ברגע שהאוטו עלה על הכביש והניילונים נקרעו מעל המושבים, הערך שלו יורד אוטומטית בעשרה אחוז. אי אפשר להיות חדש פעמיים, ואי-אפשר בפעם השנייה לטעון בהבעה צופנת סוד שיש לך קואליציה. או יותר נכון: אפשר, אבל זה אמין אפילו פחות מאשר בפעם הראשונה. משמאל לכחול-לבן ממתינות אפשרויות מלהיבות יותר, או ליתר דיוק: פחות לא מלהיבות.

לנתניהו יש בעיה אחרת. עוד מעט מחצית מהבחירות מאחורינו ועד עכשיו סדר היום עוסק בנושאים אזרחיים, הגראונד זירו של הליכוד: תחבורה בשבת, יוצאי אתיופיה, מעונות. אחרי ארבעים ימי הדממה מכוונת, נתניהו הצטרף השבוע לקמפיין. עוד מוקדם לדעת אם שידוריו התכופים בפייסבוק, ממש רון קובי מרחביה, הוא יצליח לשנות את סדר היום.

בינתיים זה לא עובד. ב-2015 השיג הליכוד יחד עם כולנו 40 מנדטים. ב-2019 שלושים ותשעה. לפי הסקרים האחרונים, הרשימה המשותפת עומדת על כשלושים, אובדן של רבע מהקולות. הנדוניה של כחלון הייתה גירעון של חמישים מיליארד ועוד חמישה מיליון: הבור בתקציב המדינה הולך ומתרחב בכל חודש, מאיים לבלוע תחתיו את הטענה של הממשלה להצלחה כלכלית. כולנו סיימה את הקמפיין הקודם בחובות שעכשיו הליכוד צריך לפרוע, וזה יחייב מסע פרסום מהודק יותר מכפי שנועד להיות.

גזרה אחת שבה נתניהו כבר החל לפעול היא החזית הרוסית. אופנסיבת הקיץ שלו, על פי הסקרים, איננה רושמת בינתיים הישגים משמעותיים. הוא גייס את הווטרנים של ליברמן, סופה לנדבר ורוברט אילטוב כיועצים למגזר, ופתח במסע פרסום נרחב. אבל מהסקרים לא ניכר שזה עובד. הדילמה אכזרית יותר: מתקפה ישירה על ליברמן מגדילה אותו; התעלמות מליברמן לא מקטינה אותו. בינתיים נתניהו מיישם את הכלל הישן של אריק אינשטיין לאנשים שעלבו בו: "מהאיש הזה אפילו אל תתעלם".

צרותיהם של גנץ ונתניהו עשויים להפיל אותם זה לזרועות זה באוקטובר. לראשונה זה שנים יש רוב מוחץ בציבור בעד אחדות, ואיש לא מעוניין בסיבוב שלישי בקלפיות. בימים כתיקונם, הציבור גובה מחיר יקר ממי שמבטיח לפני הבחירות לא לשבת בממשלה ואז דוהר אליה. הפעם הוא עשוי להעניש את מי שיתעקש לקיים את הבטחתו. מה הפלא ששני הצדדים כבר לא מצהירים "זה אנחנו או הוא".

ערימת ילדים

מה שקורה מימין לליכוד איננו משא ומתן אלא מה שקראו פעם בשכונה "ערימת ילדים". אוסף של רסיסי מפלגות ואגואים פגועים מנסים להסתדר איכשהו. זה לא יילך בלי סיוע חיצוני. השאלה העיקרית היא: סיוע למה? לאיחוד מלא, או לשתי רשימות, אחת ליברלית-מעורבת והשנייה חרד"לית-שמרנית?

האיש שכולם ממתינים לפסק דינו הוא בנימין נתניהו. בשלב הזה בבחירות הקודמות הוא שימש כשילוב של מגשר וקואוצ'ר עד שהצליח להלחים יחד את איחוד מפלגות הימין. אבל הפעם נתניהו שותק.

הסיבה שכולם ממתינים לפסק דינו היא שהאינטרס שלו מתלכד בשלהם, מיצוי הכוח הימני. מיקסום הכוח הדתי לאומי הוא תנאי הכרחי להשגת 61 מנדטים שיצילו את נתניהו מפנסיה מוקדמת ומהעמדה לדין. הסיבה שנתניהו שותק היא שכנראה טרם הגיע למסקנה מה עדיף. ריצה בשני ראשים תאפשר לקלוע לטעם של יותר מצביעי ימין, וכך תציל קולות יקרים ממעבר לליברמן, לגנץ או מהישארות בבית. מאידך, אם גם הפעם אחד הפלגים לא יעבור המשמעות היא אחת: סוף דרכו של נתניהו.

הליכה ברשימה משותפת מחסלת את החשש לנפילה תחת אחוז החסימה, אבל עשויה להיות שלם שקטן מסכום חלקיו. עד שתצא בת קול מבלפור, בימין ימשיכו לריב.

בשבוע שעבר שוחח נתניהו עם סמוטריץ'. הוא לא הציע לו מה לעשות, רק העמיד לו בקשה אחת, ספק דרישה: אל תתחייב לאיילת שקד על תיק המשפטים. לראש הממשלה הספיקו בהחלט ארבע שנות שקד במשרד, הוא לא מעוניין בארבע נוספות, בטח בכהונה שבה ימונה פרקליט מדינה ואחר כך יועץ משפטי. אם הכנסת תעניק לנתניהו חסינות ייתכן שבחירת היועמ"ש תתרחש די מוקדם, שכן לא סביר שמנדלבליט יישאר בתפקידו וימשיך לעבוד עם ראש הממשלה הנוכחי.

האינטרסים של הצדדים הם כאלה: סמוטריץ' ופרץ רוצים את תיקיהם הנוכחיים וזקוקים לחברי כנסת נוספים מטעמם. בנט מעוניין להכניס שלושה ח"כים שלו כדי שיוכל לדרוש ולקבל את תיק הביטחון, ללא תלות במקומו ברשימה. שקד רוצה את המקום הראשון ואת תיק המשפטים. פרץ, שמצהיר על הצורך בענווה כמעט כמו שהוא משתמש בדימויים צבאיים, מתעקש להיות במקום הראשון למרות שלפי כל הסקרים הדבר יביא פחות מנדטים. בימין כבר מכנים אותו "השחצנוע", השחצן הצנוע.

כבוד השיא

גל הביוגרפיות, הסדרות והסרטים על בנימין נתניהו החל רק בשנתיים האחרונות. זה קצת מוזר: על שרון נכתבו ספרים עוד בטרם הפך ראש ממשלה, בגין ופרס כיהנו הרבה פחות שנים והתקשורת הפופולרית עסקה בהם באובססיה. נתניהו ייכנס בעוד שבוע להיסטוריה כמי שכיהן יותר מכל ראש ממשלה אחר, אבל ההיסטוריונים יוכלו לקרוא עליו בעיקר בעיתונות התקופתית.

הסיבה היא הערכת חסר. עד לניצחונו בבחירות 2015, פחות או יותר, יריביו ומסקריו של נתניהו ראו אותו כתקלה חולפת: הוא ניצח ב-1996 על הקשקש בגלל קמפיין גרוע של פרס, חזר למשרד ראש הממשלה בצליעה ובגלל שלבני הפגינה מיומנויות פוליטיות מביכות, ובתווך זגזג וגמגם, ובעיקר הצטיין רק בדבר אחד, הישרדות. הם לא ראו אותו כתופעה היסטורית אלא כדמות היסטרית.

יש משהו משעשע בכך שיריביו האידיאולוגיים של נתניהו מזכירים לו שוב ושוב את תמיכתו בהתנתקות ואת לחיצת היד עם ערפאת. אם הוא כזה אופורטוניסט חסר עמוד שידרה, מנין האובססיה נגדו? ואיך היא משותפת דווקא לתומכי שתי המדינות?

בשנים האחרונות התברר שנתניהו לא שורד זמן רב כל כך במקרה. במישור הפוליטי, שני הישגיו ב-2015 וב-2019 ביססו את מעמדו כפוליטיקאי ללא מתחרים. במישור המדיני, עמידתו מול אובמה והברית עם טראמפ ביססו את דמותו כאידיאולוג ימני מובהק. השנאה לנתניהו נותרה ברמתה הרעילה הקודמת, אך החליפה נימוקים: פתאום ראש הממשלה לא מתואר כפוליטיקאי סחיט ולחיץ אלא כארדואן מקומי שרומס את מתחריו ולא סופר איש. פתאום הוא לא הזגזגן המדיני אלא הלאומן הקיצוני שגורר את ישראל לסיפוח. מבעד לשלל האמירות הסותרות מתגלה אמת: נתניהו הוא שמרן במובן הקלאסי של המילה: לא מאמין במלחמות גדולות ככלי לשינוי מציאות וגם לא בנסיגות גדולות. בשני הנושאים האלה רוב הציבור חושב כמותו כבר שנות דור, ולפיכך כדי לעקור אותו מבלפור יש צורך בשלושה כתבי אישום, שלושה רמטכ"לים, אביגדור ליברמן – ועדיין כלל לא בטוח שזה יספיק.

אפילו החשדות לשחיתות, סליחה על הכפירה הנוראה, אינם לב העניין. אם ניקיון האורוות הוא הדבר החשוב, כיצד זה שרוב מכריע מקרב מתנגדיו הקולניים היה שמח לחתום עכשיו על עסקת טיעון שתשלח אותו הביתה עם הרשעה בסעיף זניח וללא מאסר? את בן גוריון שלחה הביתה רוח התקופה המשתנה ומפלגתו שמאסה בו. רוח התקופה הנוכחית ממלאת את מפרשיו של נתניהו, ובמפלגתו איש לא מעז להרים ראש. רק החקירות מפרידות בינו לבין כהונה בראשות הממשלה גם בעשור השמיני לחייו, אולי עם הסיסמא "הגידו כן לזקן".

אודי ואהוד

סביב ערש לידתה של מפלגת "ישראל דמוקרטית", המיזם החדש של אהוד ברק, התקבצו כמה פרצופים מוכרים. אחד מהם הוא אודי פרידן, מנהל הקמפיין. השני, שמעניק סיוע ארטילרי מבחוץ, הוא אילן שילוח: יו"ר סוכנות פרסום עתיר הון ורצון טוב. פרידן עמל עכשיו על הרצת ברק לראשות הממשלה; שילוח מרטווט כל ציוץ של ברק וחבריו לרשימה.

הפוליטיקה בישראל היא כאוס אחד גדול, אבל בעשור האחרון יש בה כלל ברזל אחד: תמיד כדאי לראות איפה שילוח ופרידן שמים את הז'יטונים – ולהמר הפוך.

ב-2015, צמד הפרסומאים התל-אביבי התנחל במטה "כולנו" של משה כחלון. הם היו משוכנעים שהליכודניק מתנגד ההתנתקות יהיה החמור שעליו יבוא המשיח הרצוג ויחולל מהפך. "משה כחלון הביא סוג חדש של מנהיגות", התפייט פרידן (שהמציא את הסיסמא "נטו כחלון"). ושילוח התנבא בליל הבחירות: "גלנט לא רוצה את נתניהו, כחלון לא יילך לממשלת ימין צרה". הסוף ידוע: גלנט דווקא רצה וכחלון דווקא הלך. שירותיהם הטובים (באמת) של צמד השמאלנים סייעו להביא מנדטים רבים של מתנגדי נתניהו – ולבצר את שלטון הימין ארבע שנים תמימות.

אחר-כך שילוח תרם רבבות שקלים לאבי גבאי רק כדי להתאכזב שוב, ובבחירות באביב התגייסו השניים שוב לחולל מהפך. הפעם הם דחפו למפלגה אחת גדולה שתתייצב מול נתניהו ותביס אותו. שילוח שילם ופרידן הגה את הסיסמא "בלי איחוד הקול אבוד". תחת הלחץ שעזרו לייצר קמה רשימת כחול לבן, למרות שההיסטוריה מוכיחה שהימין מפסיד דווקא כשאין מולו מרכז כובד אחד אלא כמה רשימות בינוניות.

"רק הודעה אחת לכל מי שלא מתכוון להצביע לכחול לבן", הזהיר פרידן ביום הבחירות "אם חצי ממצביעי העבודה יצביעו כחול לבן אז גנץ יהיה ראש הממשלה ולא ביבי". הסוף ידוע: שלושה רבעים מתומכי העבודה הצביעו גנץ, אבל את המהפך זה לא קידם במילימטר. ייתכן שאפילו להפך.

עכשיו שילוח ופרידן מאוכזבים מכחול לבן (לקט קצר: "לא שומעים אותם", "גנץ נעלם", אכזבה מהדהדת") ופועלים למען ברק. פתאום איחוד אחד גדול כבר לא חשוב וגנץ לא סחורה.

שניהם אנשים עם רצון טוב וכישרון, ובעיקר – דוגמא לתופעה רחבה יותר בשמאל. כמו רבני הציונות הדתית מימין שמתנגדים לנשים בפוליטיקה, גם הם מנסים להנדס מיליוני בוחרים, בלי להוציא את אפם – אלה מההתנחלויות ואלה מהטוויטר.

על סמך אכזבות העבר אפשר להמר שיקרה אחד מהשניים: או שברק לא יעבור את אחוז החסימה, או שיעבור וייכנס לממשלת נתניהו. השבוע הצטרף אליהם מחו"ל תומס פרידמן, שבמאמר הסביר איך הקמת מפלגת ברק הפכה על פיה את מערכת הבחירות. אסור לזלזל בהערכות של פרידמן. אחרי הכל, זה האיש שניבא שהאביב הערבי יביא בכנפיו דמוקרטיה ושגשוג.

האמת היא שברק הוא כרגע ראש מפלגה קטנה. הוא ופרץ מתקוטטים מי יביא יותר מצביעי ימין אבל הפעם האחרונה שפרץ עשה זאת הייתה בעשור שעבר וברק – במילניום שעבר. לפי הסקרים, כדאי ששניהם יתמקדו קודם בהבאת מצביעי שמאל.

הברנז'ה הפוליטית באקסטזה מהקו הלוחמני של ברק אבל בכחול לבן עדיין תומכים מיליון ישראלים, משאירה לברק, מרץ ופרץ לריב על השאריות.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.