בוז'י הרצוג וסף הריגושים של הציבור

נגרי הכנסת לא צריכים עדיין להוציא מהמחסן את שולחן הממשלה הקטן. המהפך בעבודה רחוק מאוד מלסמן שינויים קואליציוניים. כניסה לממשלה היא כמו עקומת היצע וביקוש: בכל יום שעובר התועלת הולכת וקטנה והמחיר הציבורי הולך ועולה. מי שלא מאמין, שיתקשר לשאול מופז.

הצטרפות מפלגת העבודה לממשלה היא לא תסריט סביר עד פגרת הפסח, שאז יתברר לאן הולך המשא ומתן עם הפלשתינים. בפסח נהיה שנה ורבע אחרי הבחירות, והבחירות הבאות כבר יתחילו להיראות באופק. זה נכון גם ביחס לש"ס: אריה דרעי עדיין צמא לשררה, ומפלגתו עדיין זקוקה נואשות לפינוקים קואליציוניים. אבל בנקודה כלשהי, לא מאוד רחוקה, שעון החול יתהפך. אחריו, גם לש"ס יהיה עדיף להפיק את התועלת האלקטורלית מהישיבה באופוזיציה.

תבוסתה של שלי יחימוביץ' הייתה כל כך מהדהדת והאיבה כלפיה כה עמוקה, שהיא מזכירה את האופן שבו סולקה ציפי לבני מהנהגת קדימה – מה שמעלה את השאלה: האם יצחק (בוז'י) הרצוג הוא הגרסה המפא"יניקית של שאול מופז? האם גם כאן ההתנהלות האישית של יחימוביץ' גרמה למפלגתה להמליך פוליטיקאי אפרורי וחביב עם קשרים במפלגה אבל בלי מעמד ציבורי?

ההשוואה הזו עושה עוול לעבודה ולהרצוג. לעבודה – מכיוון שבניגוד לאוסף האופורטוניסטים של קדימה מדובר במפלגה שורשית, שגם ברגעי השפל הנוראיים עם אהוד ברק הצליחה למשוך מאות אלפי מצביעים; להרצוג – בגלל שהוא בשר מבשרם של בוחרי העבודה, בניגוד לגנרל הליכודניק בדימוס שלא משך את הבוחרים היוניים של קדימה.

סקרים ראשונים מנבאים ליצחק הרצוג 19 מנדטים. זה טוב, אבל לא מצוין. הסקר הראשון אחרי בחירתה של יחימוביץ' העניק לעבודה 22 מנדטים, לברק 29, לפרץ 26. מופז קיבל 15. השבוע האחרון היה פנטסטי מבחינת הרצוג, אבל ההיסטוריה מלמדת שהשבוע הראשון של יו"ר העבודה הוא הכי טוב שלו.

גם עיתוי הבחירה בעייתי. סף הריגושים הציבורי כה גבוה עד שפוליטיקאים נוטים להימאס תוך חודשים. נפתלי בנט היה אחד מלהיטי בחירות 2013 כי למזלו נבחר עשרה שבועות בלבד לפני הבחירות. הרצוג יצטרך לצלוח סדרי יום משתנים, להפגין עמידה אופוזיציונית נחושה ולנסות לגייס את ציבור הבוחרים ההפכפך וכפוי הטובה ביותר בישראל: האשכנזים החילונים עם נטייה לשמאל בין גדרה לחדרה.

מצפון נפתחה הרעה

היֹה היה מזכיר צבאי לראש הממשלה אריאל שרון, שבכל דיון על אישור מבצע בשכם או ברמאללה נהג לשאול "אבל מה סולאנה יגיד?" והתכוון לשליח האיחוד האירופי דאז, חוייאר סולאנה. עד מהרה הדביק ראש הממשלה לקצין האומלל את הכינוי "סולאנה", שדבק בו עד היום. מדיניות החוץ של ישראל התקיימה כל השנים בקידומת 001, והאירופים שימשו בעיקר לביקורי נימוסין הדדיים.

בצר לו למד רה"מ בנימין נתניהו בשבוע האחרון פעמיים שאי אפשר להתעלם מהאירופים. ההסכם בז'נבה עם איראן הזכיר את החשיבות של המדינות המשפיעות ביבשת, עיין ערך ירח הדבש הסוער עם הצרפתים.

ההסכם בבריסל על החרמת ההתיישבות היה ההוכחה הסופית. אירופה העמידה את נתניהו על קרני הדילמה כפי שאף מצביע או שר לא עשה: האירופים חייבו אותו להצהיר על עמדתו בנוגע למפעל ההתיישבות. שיטת הממשל המקומית מאפשרת לו להיות החתול של שרדינגר, גם פה וגם פה: לבני מדברת על פינוי יישובים ואורי אריאל בונה בהם שכונות חדשות; משרד איכות הסביבה מקפיא את הזרמת הכספים מעבר לקו הירוק, ומשרד התיירות מפנה עשרות מיליונים בדיוק לשם. הבדיחה במעלה-אדומים מספרת על יזם שמבקש להקים מלון בעיר: עוזי לנדאו ירצף את הלובי בזהב, אבל חיבור לביוב לא יהיה, בגלל עמיר פרץ.

ברוב נימוסם, האירופים חילצו את הממשלה ממבוכה גדולה. אם הם היו מתעקשים להוריד את הממשלה על ברכיה, היה מתברר שנתניהו, ואיתו אביגדור ליברמן, זאב אלקין ובנט התקפלו. אבל האיחוד האירופי הסכים לניסוח מעורפל שמאפשר לשרים לספר בבית על איזו פשרה מפא"יניקית נוסח עדות בריסל – עד הפעם הבאה.

עוד שלוש הערות

  1. 18 שנה, ככל הידוע, לא דרכה כף רגלו של בנימין נתניהו בכיכר רבין. בפעם האחרונה שביקר בה עוד קראו לה "כיכר מלכי ישראל". לשב"כ מגיע צל"ש על האומץ לאשר לראש הממשלה להופיע דווקא במקום הסמלי הזה, בשטח לא סטרילי, מול רבבות אנשים. וגם לנתניהו, על ההגעה להספיד את אריק איינשטיין בכיכר שהייתה שטח עוין למדי בשבילו מאז הרצח. אגב, ממאבטחי השב"כ ומנתניהו עצמו לפחות נחסכה הירידה במדרגות, מכיוון שהטקס נערך בצדי הכיכר ולא במרכזה.
  2. הודעות אבל של פוליטיקאים הם לא דבר שצריך להתעכב עליו בדרך כלל, אבל שתיים מהן – של ח"כ אלי ישי – שוות קריאה מחודשת. במוצאי שבת, כאשר נפטר איש העסקים דב לאוטמן, ספד לו יו"ר ש"ס לשעבר באומרו שהוא היה "שילוב מעורר התפעלות בין עסקים לציונות". ציונות? ש"ס? במשך שלושים שנה המפלגה הזו לא טרחה מעולם להזכיר את המילה הזו. שלשום, לאחר מותו של אריק איינשטיין, פרסם ישי הודעת הספד חריגה לזמר, והיה בכך ליחיד מבין 18 הח"כים החרדים.

ישי, פוליטיקאי מחושב, מאותת לאיזה ציבור בוחרים הוא פוזל עם בואו של הפילוג הבלתי נמנע בש"ס – לפלג הפחות חרדי ויותר ציוני של מצביעי המפלגה, ויש 5-6 מנדטים כאלה. בש"ס לא החמיצו את הניואנס: יהודה אבידן, עסקן מפלגתי ותיק עם היסטוריה של החלפת נאמנויות והרשעה בפלילים, התלונן ברדיו 'קול ברמה' שההספד הזה לא תואם את רוח ישראל סבא, רחמנא לצלן. וזה עוד שבוע רגוע בש"ס.

  1. העיתונאים שפשפו את עיניהם במרכז ישראל ביתנו: חברי הגוף הצייתני הזה התבקשו ביום ראשון להצביע על הצעת המנהיג אביגדור ליברמן לא לפרק לפי שעה את הסיעה המשותפת הליכוד ביתנו. "מי בעד?" שאל יו"ר המרכז, וים של אצבעות הורם. "מי נגד?" הוא הוסיף לפרוטוקול, ולפתע הונפה באוויר יד בודדת. מי האמיץ, תהו כולם, עד שכעבור נצח בן כמה שניות הורידה אשתו של חבר המרכז את היד. "סליחה, בטעות", הוא לכסן חיוכים מתנצחים. השקט שב לשרור בישראל ביתנו. בכל זאת, פה זה לא מפלגת העבודה.
שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.