בחירות 2019 ב': סופרמרקט ענק עם מעט מוצרים

כמה ימים אחרי הצונאמי שפקד את דרום-מזרח אסיה, ב-2005, הזדמנתי לחופי פוקט בתאילנד. אחת התופעות הבולטות הייתה תושבים מקומיים, הלומים מהצונאמי ששטף את בתיהם, שנתקפו חרדה של ממש אפילו למראה מים מינרליים בתוך בקבוק ליטר וחצי.

בכל ההבדלים המתחייבים, גל החיבורים המבוהל של בחירות 2019 מעיד גם הוא על פוסט-טראומה מוגזמת מהנחשול של שתי המפלגות הגדולות. לרשות המצביעים עמדו באפריל 14 רשימות בעלות סיכוי להיבחר. הפעם המספר נחתך ביותר משליש, לתשע בלבד. חבל על כל טיפה, אמרו ראשי המפלגות הקטנות ומיהרו לחיבורים בלתי אפשריים. ברק הבטיח להביא קולות מהימין וסיים עם האותיות מרצ, בנט ושקד עזבו את החרד"לים רק כדי לחזור אליהם עם בן גביר לתוספת, מרכיבי הרשימה המשותפת התפרקו בסלידה ואז התחברו שוב.

כשמנערים את הקונפטי מדש החליפה מתגלה שמדובר באותה מרצ, פלוס שפיר וגולן, ובאותו בית יהודי, בהנהלה חדשה. אין סיבה מיוחדת לחשוד ששני המיזמים יסתיימו בהישג אלקטורלי יוצא דופן. לא סתם מרצ התעקשה שנציגיה ישובצו בשישייה הראשונה, ובימין המאוחד התקוטטו על המקום התשיעי. הם יודעים היטב מדוע.

התוצאה של החיבורים אבסורדית: הימין משול לסופרמרקט ענק שכל מדפיו מלאים בשני מוצרים: גבינה שלושה אחוז וגבינה חמישה אחוז. ימין עם נתניהו וימין עם כיפה סרוגה. במקום שתי מפלגות גדולות והרבה קטנות, המגמה השבוע היא ריבוי מפלגות בגודל בינוני.

במוקד בחירות 2019 א' עמד אחוז החסימה, ובמוקד של בחירות 2019 ב' יעמוד אחוז ההצבעה. בניגוד למקובל לחשוב, אין התאמה בין תכיפות הבחירות לבין הנכונות ללכת לקלפי. שיעורי ההצבעה הם פונקציה של מתח ושל היצע מספיק של מפלגות. מוצרי הוואן-סייז שהוגשו אתמול לוועדת הבחירות המרכזית לא מתאימים לפלח ניכר של בוחרים, כאלה שבבחירות הקודמות יכלו להתלבט בין שתי רשימות חברתיות או שלוש רשימות ימין דתי ועכשיו נותרו ללא אפשרויות בחירה.

האם המפלגות הגדולות ימשיכו לקטון והקטנות לגדול? קשה לחזות דינמיקה של בחירות אבל יש כמה רמזים שבדיוק ההפך עשוי לקרות. מאז פוזרה הכנסת התמקד העניין – אם אפשר לקרוא לזה ככה – בעיקר בפריצות מהאגפים. ברק חזר ואז התאחד, שקד ובנט חזרו ואז התאחדו. על הליכוד וכחול-לבן, מנגד, רבץ ענן כבד של חמיצות ושיעמום. נתניהו סבל מנזקי הכישלון להרכיב ממשלה, גנץ מכשלונו במבחנים הבודדים כאופוזיציה והרשימות שלהן אותן רשימות משומשות במצב טוב.

אבל זה ישתנה. באחד בספטמבר, כשהחופשות תסתיימנה ומערכת הבחירות תתחיל באמת, כבר יהיה ברור שאין מדובר בקטטה פנים-ימנית בין ליברמן ונתניהו או באיך השמאל מחלק את הקולות שלו, אלא בשאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא. יותר מכך: משאבת המנדטים של נתניהו עבדה בבחירות האחרונות רק בחצי כוח בגלל ריבוי המפלגות הימניות על גבול אחוז החסימה. עכשיו הימין מאובטח, ונתניהו גם רוצה, כבונוס, לכווץ את איילת שקד.

האירוע החשוב של הבחירות מתגלה תמיד בדיעבד. בסיבוב הקודם זו הייתה החלטתם של בנט ושקד לפרוש, שהביאה לבזבוז מאות אלפי קולות ימניים תחת אחוז החסימה. בסיבוב הזה, הרגע שבו נבחר עמיר פרץ לראשות העבודה. לו זה היה שמולי או שפיר כבר הייתה קמה רשימת שמאל מאוחדת. אבל היו"ר החדש-ישן שוטם את ברק, בז למרצ ומאמין גדול בעצמו. התוצאה היא שהעבודה (ובנסיבות קיצוניות גם המחנה הדמוקרטי) עלולות ליפול תחת אחוז החסימה. אצל הימין זה נגמר בבכי ובחירות חדשות, אצל השמאל זה עשוי להיגמר בבכי ובאופוזיציה.

המהנדסת

במקצועה, איילת שקד היא מהנדסת מחשבים. השבוע הינדסה שורה של מפלגות אנלוגיות לרשימה בראשותה. גם אם זה יסתיים בכמות חד ספרתית של מנדטים, יש כאן מהפך. השליטה בציונות הדתית חזרה לאיזון בין חרד"ל לליברל.

אלמלא פוזרה הכנסת, סמוטריץ' ופרץ היו נשארים שרים ארבע שנים, חולשים על כל התקציבים וצומתי ההכרעות. שקד הייתה מתערה בליכוד, חילונית במפלגה חילונית, ובנט היה מתאדה אל השכחה. הקדמת הבחירות והסקרים המחמיאים לימין החדש סיימו את המונופול החרד"לי הקצר. ההצטופפות הזו אינה נוחה לאיש מהצדדים, אולי רק לזו שעומדת החל מהשבוע בראש. עכשיו, כשחזרה מאי המתים אל תפקיד יו"ר הרשימה השלישית בגודלה, היא העבירה מסרים לנתניהו שתם עידן השליחים. מבחינתה, אם נתניהו רוצה מעכשיו משהו, שלא ישלח את רפי ומיכל פרץ ללחוץ או את נתן אשל לשכנע. איך אמר בייקר לשמיר? כשתהיה רציני תתקשר.

עוד לפני שתזכה לכך, היא צריכה להוציא את המנדטים בסקרים מהכוח אל הפועל. מימין ינגסו בה החרד"לים, משמאל ינסו לעשות זאת הפייגלינים. העמידה בראש תחייב אותה להוון את הפופולריות האישית שלה כדי להשיג מנדטים. בחירות הן הזמן שבו משלמים במטבעות של תמיכה אישית עבור קולות: נתניהו ממלא את נעליו בחול בחוף הים ומציף את האינטרנט בתשדירים אכזריים, כי מה תעזור לו הממלכתיות בלי המנדטים? שקד תצטרך לעשות דברים דומים גם במחיר אובדן סימפטיה ותמיכה. בראש ובראשונה: להיערך למערכה כוללת מול הליכוד, המפלגה שאליה כמעט הצטרפה בשבועות האחרונים ואליה היא עדיין נושאת את עיניה בעתיד. בלי לחיצה מלאה על דוושת הגז, הרשימה המאוחדת תידרס תחת גלגלי הליכוד.

קץ הימין

הסכסוך בין ליברמן ונתניהו החל הכי אישי שיש, אבל הוא התגלגל למערכה שעשויה לשנות את הפוליטיקה הישראלית כפי שהכרנו. בגין, ואחריו נתניהו, ביססו את התפיסה שבחירות בישראל הן ימין נגד שמאל. לפני שמישהו הוא דתי או חילוני, קפיטליסט או סוציאליסט, הוא קודם כל ימני. זו הסיבה שבגינה נתניהו הצליח לבצר ב-1996 את קואליציית המיעוטים של בגין, באמצעות תוספת חשובה אבל לא מובנת מאליה: העולים מרוסיה, חריגים כמעט בכל פרמטר במחנה הלאומי.

בעשור האחרון קרה משהו. השמאל איבד את המסר העיקרי שלו, שתי מדינות ונסיגה בהסכם, וכיוון שלא הציע משהו חדש גם איבד חלק ניכר מבוחריו. כחול לבן אימצה לחיקה חלק ניכר מהבוחרים האלה כאשר נמנעה מלהזכיר את שתי המדינות, רעיון שאגב לא מופיע אפילו בהסכם ההקמה של המחנה הדמוקרטי.

השמאל הפך למרכז והויכוח הגדול התאדה, ואלה חדשות לא טובות בהכרח גם לימין. גם הוא, לא רק העבודה ומרצ, צריך להמציא את עצמו מחדש אחרי שרוב עמדותיו אומצו למעשה בידי יריביו. כיוון שאין ואקום בפוליטיקה, הויכוח נדד בחלקו למחוזות האזרחיים: הדתה כן או לא, נישואים אזרחיים, חוק גיוס.

כאשר אביגדור ליברמן מעמיד במרכז את המלחמה בחרדים ובחרד"לים הוא למעשה מנסה לשכתב את הכללים הפוליטיים של נתניהו. הוא מעלה שוב ושוב את סכום ההימור: השבוע, בגל"צ, כבר אמר כמעט מפורשות שימליץ על גנץ גם אם לא יהיה המפלגה הגדולה, תחת ההנחה שנתניהו לא יגרש את שותפיו הטבעיים למחרת הבחירות. ליברמן מאמין, או רואה בסקרים, או מהמר, שרוב בוחריו נאמנים קודם כל לעמדותיהם בנושאי דת ומדינה מאשר לשאלת הימין-שמאל הישנה.

זה לא דיון על ציבור העולים מרוסיה, ולכן כל הביקורים של נתניהו במטוסים של עולים מאוקראינה או פגישות עם יוצאי חבר העמים לא יעזור לו במיוחד, ולראיה הסקרים. זה לא סיפור של מדינת המוצא אלא של יעדי מדיניות. הסיפור הוא האם הפוליטיקה בישראל השתנתה. נתניהו ילחץ כל הזמן על שאלת ראש הממשלה, ואילו ליברמן על שאלת הממשלה עצמה, והמנצח, בסבירות גבוהה, ישליך את המפסיד אל מחוץ לזירה.

החוק הנורבגי-צרפתי

במשאל טלפוני זריז הביאה שלשום מזכירות הליכוד אל קיצה את הניסוי הפוליטי שקרוי "מפלגת כולנו". חברי הפורום אישרו את שיריונם של כחלון ושלושה מאנשיו ברשימת המפלגה לכנסת. הפיצוי החלקי שהובטח להם היה חקיקת חוק נורבגי מרובע: חברי הכנסת שיידחקו מחוץ לכנסת נטו בגלל כחלון יתנחמו בכהונה ברוטו, במקום ארבעה שרים שיתפטרו. כחלון, שחזר לאחרונה להיות שכיר בליכוד ולא עצמאי, יצטרך לפייס את כל אלה בדרכו אל הפריימריז לרשימת המפלגה לכנסת ה-23. הוא עדיין פופולרי בליכוד יותר מכל פורש אחר, אבל מאחורי גבו הוא שומע את הלחישות המרירות על השריון הנדיב שקיבל.

הסעיף שהובא למזכירות כלל בתוכו שינוי דק אך משמעותי: "סיעת הליכוד בכנסת ה-22 תדרוש לחוקק חוק נורבגי לפיו 4 ח"כים מהסיעה שימונו כשרים ו/או סגני שרים יחויבו להתפטר מהכנסת, לפי שיקול דעתו של ראש הממשלה". במקביל, הסכם האיחוד של רשימות הימין כלל גם הוא, הפתעה הפתעה, סעיף שדורש חוק נורבגי מרובע.

במזכירות הליכוד חברים כל שרי וח"כי הליכוד. לא יכול להיות שהמשמעות של הסעיף חמקה מהם. הרכבת הממשלה היא סיפור של 2019, אבל הסיפור של 2020 הוא ההכרעה על מתן חסינות לבנימין נתניהו. גם אם נתניהו ישיג 61, אפילו 62 חברי כנסת, ההצבעה על הסרת החסינות תהיה צמודה מאוד.

אבל אם ירכיב את הממשלה הבאה, החוק המוצע יאפשר לנתניהו שליטה לא מבוטלת בתוצאות ההצבעה. הרי המרידות היחידות שצפויות לו, אם בכלל, הן משורות הליכוד. החרדים והימין לא צפויים לעורר קשיים יוצאי דופן. אם נתניהו יכול למנות שר ואז לפטר אותו מהכנסת, הוא יכול לסנן את המורדים האפשריים. זה גם יסייע לו במידה רבה לנטרל את הלחץ הציבורי שיופעל על שרי ליכוד כמו יובל שטייניץ, גלעד ארדן, ניר ברקת או יואב גלנט. איזה שר לא ישמח להיפטר מהעונש של צליבה בתקשורת והפגנות תחת הבית? כשהם יצביעו באמצע הלילה אחרי דיון של יומיים, הוא יתכסה בפוך בבית.

חברי הכנסת שיבואו במקומם לא ירצו להצביע בעד הסרת החסינות, שכן העמדה לדין של נתניהו תוביל כמעט בוודאות לנפילת הממשלה ולסיום תפקידם במשכן. ובקיצור: זה לא חוק נורבגי, זה כמעט חוק צרפתי.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.