ליברמן מבטיח לא לשבת עם נתניהו, לפיד בפניה אסטרטגית ימינה ומנדלבליט חותר לצלאח א דין

האם בנימין נתניהו התקשר אליך, שאלתי שלשום את אביגדור ליברמן, דקות אחרי שהתפרסם הדיל שלו עם הליכוד על הוועדה למינוי שופטים. לא דיברנו מאז שהתפוצץ המו"מ הקואליציוני, השיב. היו מתווכים, אמר, ואחרי דקה הוסיף: מן הסתם רובם מתווכים מטעם עצמם. במערכת הפוליטית כולה,

צחי הנגבי דווקא נשלח לליברמן ברשות ובסמכות. בשבוע שעבר הוא נפגש עם יו"ר ישראל ביתנו והציע לו מטעם נתניהו לייצר בלוק שיכתיב את הרכב הוועדה. היה במהלך היגיון: ליברמן ונתניהו הצליחו בתרגיל דומה להשחיל לוועדה את אורי אריאל ודוד רותם ב-2009; לפני שנתיים נפלו קורבן לאותו עוקץ וקיבלו בוועדה את לבני והרצוג. ליברמן ביקש לשקול. ביום שלישי הוא נתן אור ירוק למהלך. הנגבי היה הגון מספיק כדי להזהיר אותו: הפעם הביקורת לא תהיה עלינו, אמר, היא תהיה נטו עליך, שנתת לממשלה רוב, ועוד למהלך נגד בית המשפט העליון. אני יודע, השיב ליברמן. נלך על זה בכל זאת.

הנגבי נשלח לעדכן את יושב ראש האופוזיציה. הוא צלצל אליו שלשום בצהריים, דקות אחרי הניצחון במליאה על הקואליציה. החגיגות של הרצוג הסתיימו במחי שיחת טלפון אחת. לא פוליטיקאי מחודד כמוהו יחמיץ את המשמעות. לזה הצטרפו הידיעות על צוות המשא ומתן שהקים ליברמן מול משרד האוצר, על האפשרות של תמיכה בתקציב תמורת סיוע לעולים בכמה סעיפים שחשובים לישראל ביתנו.

זה דבר אחד להיאבק בממשלה עם 59 ח"כים נחושים, ודבר אחר להילחם בה כשנראה שאחד המרכיבים קורץ לכיוון נתניהו. אם ליברמן מאותת שהוא נכון למו"מ, הרבה יותר קשה ללכד אופוזיציה שראשיה גם ככה לא מסכימים לשבת בחדר אחד זה עם זה.

ליברמן הכי פחות התרגש מהדיל שחתם עם נתניהו. הוא מצהיר שניסיון ההשתלטות המשותף על הוועדה למינוי שופטים היה שילוב אינטרסים לצורך אידיאולוגי משותף, לא התקרבות של מילימטר לממשלה. אז איך הוא מוכן לשקול בכל זאת את אישור התקציב, המהמורה מספר אחת של כל ממשלה באשר היא? ליברמן מסביר, ואפשר לא לקבל את זה, שמה שיהרוג את הממשלה זה לא התקציב אלה הקזת דם יומיומית בין שותפיה.

בניגוד לליברמן, בליכוד משוכנעים שהצטברות הסימנים האלה מעידה שהקואליציה דווקא במגמת התרחבות. ללכת לאופוזיציה זה לא קל, מסביר הנגבי. לשבת שם עם איימן עודה וזהבה גלאון זה כבר סיוט. בעוד שלושה שבועות תגיע הפגרה. יו"ר הקואליציה משוכנע שהחודשיים השקטים שהיא תביא בחובה ירגיעו כל תסיסה שהותירו עשרת הימים האחרונים, על מבוכת הגז, הפיג'מה של שטייניץ וההפסד במליאה.

אגב, ליברמן הגיע שלשום למזנון הכנסת עם דוד גודובסקי. דאוד, ראש המטה הותיק, בעל שפם אימתני, נעצר בחורף האחרון במסגרת פרשת השחיתות הגדולה. ההחלטה של ליברמן לסעוד צהריים לעין כל במחיצתו לא מקרית.

בית אביחי

מבעד למסך הערפל של בחירת היועץ המשפטי הבא לממשלה בולט שם אחד, השם שאליו יתכנסו בסוף ראש הממשלה וכמעט בוודאות גם שרת המשפטים: אביחי מנדלבליט.

נתניהו תומך בו מסיבות ברורות: מנדלבליט ידידותי למשתמש. הוא גם פרקליט, אבל גם לא גדל בשדות משרד המשפטים העוין. גם אלוף במיל' וגם שוחה בפוליטיקה וגם חייב לנתניהו.

הבית היהודי רוצה במנדלבליט בגלל ההסתייגות שלו מאקטיביזם ייעוצי. הוא מונה למזכיר ממשלה כמעט כאויב העם של המתנחלים אבל מאז נרגעו מאוד חששות שני הצדדים. רק בשבוע שעבר ישב עם שקד וח"כ לשעבר אורית סטרוק לפגישה ארוכה בסוגיות בניה והריסה ביו"ש. לא יזיק גם יועץ משפטי שכבר ישב בכמה בורות ואישר החלטות ששיגרו בסערה השמיימה מחבלים בכירים ברחבי המזרח התיכון.

האם זה יקרה? הניסיון מלמד שבדרך כלל המועמד הראשון ליועץ משפטי לא מתמנה בסופו של דבר. בסיבוב הקודם נתניהו ונאמן שיגרו את בלון הניסוי של נעם סולברג כדי להחליק תחתיו את יהודה וינשטיין. מני מזוז נבחר ב-2004 ליועץ כמועמד אנונימי ונוח לשרון ולפיד אחרי שאלי זוהר שימש לו ככוח רתק ראשוני.

מנדלבליט, ככל הידוע, הוא לא המקרה הזה. אם לא יצוצו בדרכו בעיות הוא יהיה המועמד שהליכוד והבית היהודי ירצו לראות בלשכה בצלאח א-דין. העניין הוא, שכרגיל זה לא כל כך פשוט. היועץ הנוכחי וינשטיין כבר מערים קשיים על מינויו בגלל המעורבות בפרשת הרפז כפרקליט הצבאי הראשי (קצת מוזר, אגב, לאור המעורבות המביכה של וינשטיין עצמו בפרשה).

לא רק פרשת הרפז: גם נשיא העליון לשעבר גרוניס, יו"ר ועדת האיתור, לא מחויב במיוחד לשקד או לנתניהו. מהומה גדולה תקום סביב הניסיון של נתניהו למנות משרת אמון שלו לתפקיד החשוב ביותר בשירות הציבורי. זה יהיה קרב מכוער, והפעם מנדלבליט עלול למצוא עצמו לא בתפקיד היועץ שנותן אישור, אלא בתפקיד הנפגע הבלתי מעורב.

ימינה והלאה

הנה סדר היום של נפתלי בנט בשבוע האחרון: השתתף באירוע של תנועת "האמת שלי", התשובה הימנית ל"שוברים שתיקה"; שיבח את מח"ט בנימין שירה במיידה אבנים והזכיר לכולם את הילדה אדל ביטון ז"ל; הגיש אי-אמון על רקע "חוסר הביטחון של אזרחי ישראל ביו"ש ובגולן", נכנס חזיתית בהחלטת מועצת זכויות האדם של האו"ם; אפשר את אישור חוק ההזנה בכפייה וושקל ברצינות תמיכה בעונש מוות למחבלים.

האמת היא שזה לא בנט, אלא דווקא אחיו לשעבר, יאיר לפיד. רק תמונה שלו נוטע עץ זית במגרון חסרה להשלמת סדר היום התקשורתי של מנהיג מפלגת ימין. השבירה הפראית ימינה בולטת במיוחד על רקע התקופה המקבילה אשתקד, כשהיה שר האוצר: הוא סיכל אז את חוק הלאום, איים לעזוב את ממשלת נתניהו אם לא יינקטו צעדים של ישראל מול הפלסטינים, טען שהכסף נמצא "בין יצהר לאיתמר".

המהלך האסטרטגי של לפיד הבשיל בבחירות האחרונות, כשנזכר שוב כמה הציבור הישראלי ימני  – או יותר נכון, כמה הוא מאוד לא שמאלני – וכמה תמיכת השמאל היא משענת קנה רצוץ. שמונת המנדטים שאבדו לו החורף הם ברובם דתיים או מסורתיים, מהאגף הרך של הבית היהודי, הליכוד וכולנו.

כדי להגיע לראשות הממשלה לפיד מתכוון לדבר אליהם בימנית. מי שרק לפני שנתיים תמך בהתלהבות במו"מ עם אבו מאזן כבר דיבר לאחרונה, ועוד ידבר בקול, על חוסר התוחלת במו"מ ישיר. זו רעידת אדמה של ממש, אם בבחירות הקרובות שני המתמודדים המובילים על ראשות הממשלה לא יתמכו במו"מ עם הפלסטינים.

השבוע האחרון חייך ללפיד: הוא הכניס לנתניהו עם בג"צ אפקטיבי על מינוי ליצמן לשר, הנחיל לממשלה הפסד ראשון במליאה ובעיקר בידל את עצמו מהבית היהודי והליכוד כששתי המפלגות האלה נכנעו לחרדים בנושא הגיור ובתי הדין הרבניים. יש בריכה ענקית של מצביעי ימין-לייט, דתי-לייט, לפיד מתכוון ללגום ממנה ככל שיוכל.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.