בין עזה לברלין

מעשה באישה אחת ממושב על גבול הצפון שעלתה יום אחד לשידור אחרי מבצע 'צוק איתן' וסיפרה בחרדה גדולה על קולות הקידוח והחציבה שהיא שומעת כבר חודשים מתחת לרצפה. איך אף אחד לא עושה כלום, זעקה האישה.

צוות צה"לי מיוחד הוזעק למושב. במשך שבועיים ישבו שם המומחים עם ציוד האזנה מתוחכם, ולא מצאו דבר. אבל האישה התעקשה שהיא שומעת קולות. בסוף, בלילה האחרון, התגלה הפתרון: לשכן הייתה אורווה, ובאורווה היה סוס. בלילות הסוס נהג לבעוט בקירות האורווה.

הסיפור הזה מסתובב באגף של הקבינט שמשוכנע כי 'צוק איתן' היה הצלחה אדירה, ולא החמצה כואבת. הוא משמש כדי להמחיש את הפער בין הביטחון לתחושת הביטחון, ובין מה שיודעים בצמרת למה שיודע הציבור. לקבינט, אגב, לא ידוע ולו על מנהרה אחת שחוצה את גבולנו הצפוני.

ראש הממשלה ושר הביטחון, היחידים במערכת שעתידם הפוליטי תלוי ישירות בתפיסת הציבור את 'צוק איתן', אינם מתכוונים להרפות עד שהציבור ישתכנע שמדובר בהצלחה אדירה. זה ניכר בבנימין נתניהו, שהדף בראיונות החג כל שאלה כלכלית כאילו מדובר במגפה. מבחינתו סדר היום הוא חמאס, אלה שמממנים את חמאס באיראן ואלה שדומים לחמאס בדאעש; וזה נכון לא פחות לגבי שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שהותקף קשות במבצע האחרון.

לא סתם קמה מהומה כזו בעניין הרב הצבאי לשעבר אביחי רונצקי או הסוגיה מי זיהה ראשון את איום המנהרות: דווקא בשבוע שבו שוב עלו לכותרות מחירי המוצרים, מתחדדת ההנחה שהמשך כהונתם של נתניהו ויעלון תלוי בכך שהם יהיו היחידים שיתפסו כמר מדיניות ומר ביטחון, בהתאמה. עתידם הפוליטי נמצא בין עזה לברלין.

כדי לעשות זאת, בוודאי בשבוע שבו הגבול הצפוני ממשיך להתחמם, הם צריכים לענות על ה-שאלה של מבצע 'צוק איתן': כיצד לקח לצה"ל חמישים יום להתמודד עם הכוח הצבאי החלש ביותר במזרח התיכון.

תפיסת שניהם, גם אם לא יגידו אותה בפומבי, גורסת שהחלק הראשון לא נכון וכך גם החלק השני המבצע ארך חמישים יום ברוטו, אבל הפעלת הכוח התמשכה נטו על פני שלושים יום בלבד, בניכוי הפסקות אש והפוגות הומניטריות. ולגבי חמאס – הוא אולי הכוח הצבאי החלש ביותר מבחינת נשק, אבל בעולם המלחמות המודרניות הוא חזק יותר מסוריה: לו בשאר אל-אסד היה תוקף את ישראל במאתיים טילים, משטרו היה מושמד וארמונו היה עולה בלהבות. אבל לארגון טרור שפועל מתוך אוכלוסייה צפופה יש יכולת להאריך את המלחמה, ולכן הוא מסוגל לשבש ממושכות את החיים בישראל. במובן הזה, הוא אולי אפילו יותר חזק מחיזבאללה.

לנתניהו וליעלון חשוב לדחות עוד שתי טענות: הראשונה היא שצה"ל איבד את המעוף והפך שבלוני. בכיר במערכת טוען שהמבצעים המיוחדים, המלהיבים, פחתו גם מסיבות חיוביות: השייטת יכולה להתכונן שבועיים למבצע בעומק הרצועה, ואז מתברר שחיל האוויר יכול להגיע לאותה מטרה מהאוויר ובקלות. כנראה לא יעשו מזה סרט, אבל התוצאה דומה.

הביקורת השנייה היא שצה"ל והקבינט לא ידעו על איום המנהרות במלואו. ובכן, לדברי הגורם, לפני תחילת 'צוק איתן' ידעה ישראל על 12 מנהרות שחוצות את הגבול לישראל; במהלך המבצע נחשפה רק מנהרה אחת נוספת שהמודיעין לא ידע עליה מראש, כך שהאיום ניצב מול הקבינט כמעט בלא חומרתו עוד לפני 'צוק איתן'. מכאן, אגב, נגזרת גם מסקנה אחת נוספת, שנתניהו הכחיש בתוקף בראיונות: כשישראל הסכימה להפסקת האש המצרית בתום שבוע, זה לא היה רק טריק לצורכי לגיטימציה בינלאומית – הקבינט היה מוכן נפשית לוותר על נטרול המנהרות. אבל חמאס סירב, והסוף ידוע.

במקום סיכום שנה

בין 'צוק איתן', הרשעתו של אהוד אולמרט והבחירות לנשיאות נשכח עוד אירוע אחד שהתרחש השנה – אולי לא הכי חשוב, אבל לבטח אחד המאלפים. בסוף שבט האחרון, בטמפרטורה של 14 מעלות מתחת לאפס, המריאו לאושוויץ שני מטוסים ועליהם שישים חברי כנסת. אחרי יממה מתישה ולפרקים הזויה (עשרות ניצולי שואה נאלצו להאזין לקונצרט של אנדריאה בוצ'לי בשעת לילה מאוחרת אחרי יממה בדרכים. לא ברור מי סבל יותר, המופיע או הקהל), נתקע אחד המטוסים ללילה שלם על המסלול הקפוא בקרקוב.

הנה שלושה לקחים פוליטיים שרלבנטיים גם מחוץ לקבינה ב'ישראייר':

  1. למעלה ממניין דוברים מטעם הכנסת המריא לפולין. זה היה אירוע תקשורתי אסטרטגי של הכנסת. עדיין, מה שהציבור זוכר הוא לא הטקס במחנה הריכוז אלא מסרון אומלל אחד, שקרא לחברי הכנסת ולעיתונאים "להגיע בדחיפות לקרמטוריום". בקיצור, שוב הוכח שאף דובר לא יכול לאלף את המציאות ושום קרם הגנה יחצ"ני לא מספק הגנה מוחלטת נגד אור השמש.
  2. קחו טיסה מטוקיו לווינה, ובמשך 12 שעות לא תראו נוסע יפני אחד קם ממושבו. טוסו עם 'אל על' מניו-יורק לתל-אביב ותראו נוסעים מתהלכים במעברים, מפריעים לדיילים. בטיסת הכנסת לפולין איש לא נותר לשבת. ארבע שעות הטיסה הלוך הפכו לצעדת המונים. כדי להבין פוליטיקה ישראלית כדאי לזכור את זה: תכונת האופי המשותפת לכל יושבי המשכן – פוליטיקאים, דוברים, עיתונאים – היא נוירוטיות כרונית. חוסר השקט הזה דואג שיהיה לנו מעניין גם בחיי היומיום.

3. כשכבר הוזעק מטוס חדש, עשתה אחת הדיילות הפולניות טעות ופתחה לרווחה את שתי הדלתות, הקדמית והאחורית. בן רגע נוצר באמצע המעבר פקק אנושי ענק, דו-כיווני: אלה שמאחור ביקשו להגיע לכיסאם מקדימה, ואלה שמקדימה ביקשו להגיע לכיסאם מאחור. במשך 45 דקות עמדו גדולי הביצועיסטים של מדינת ישראל, שרים עם דימוי של בולדוזר וחברי כנסת שעשו קריירה מההבטחה "להזיז דברים", ולא הצליחו לפתור את הבעיה הפשוטה עד מאוד: להושיב מאתיים איש על מאתיים כיסאות אחרי לילה בלי שינה. את הבעיה פתר בסוף דווקא יו"ר האופוזיציה יצחק (בוז'י) הרצוג, שבנחמדות ובכישורי אנוש לא מצויים הצליח לשחרר את הפקק. מאז, תמיד כשאומרים שהרצוג לא ממריא כי הוא נחמד מדי, אני נזכר בכל זאת להשאיר מקום לספק: מול עיניי ראיתי איך דווקא בזכות הנחמדות הוא המריא לשחקים.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.