בלי בלמים, בסיבובים

דמדומי שחר אפפו את גבעת-רם כששיירת ראש הממשלה עזבה את משכן הכנסת בבוקרו של יום שלישי ביללת סירנות. השעה הייתה קרוב לארבע בבוקר, ועוד יממה של בלהה קואליציונית באה לסיומה. הכוונה היא שהיממה הסתיימה – לא הבלהה. ההתייעצויות הליליות לא נגמרו: עדכון ביטחוני מתסכל רדף ישיבה עקרה על רפורמת הבריאות, שרדפה דיון ללא תוצאות על סעיפי חוק התקציב. הכול תקוע, תקוע, תקוע.

כמו בסרט 'ספרות זולה', חמשת ראשי הקואליציה מכוונים אקדחים טעונים זה על זה. רה"מ בנימין נתניהו מאיים להוריד לטמיון את חוק אפס אחוזי המע"מ של יאיר לפיד; האחרון עוצר תקציבים להתיישבות של נפתלי בנט; יו"ר הבית היהודי מנסה לסכל לציפי לבני את מינויו של מאיר שטרית לשר במקום עמיר פרץ; לבני ואביגדור ליברמן מעביר על הראש של נתניהו את חוק 'ישראל היום'. העיקר שכולם לא רוצים בחירות.

אחד מראשי המפלגות המשיל את הקואליציה הנוכחית למכונית שדוהרת במאתיים קילומטרים לשעה בירידות לסדום. אם להמשיך את המשל, בשנה וחצי הממשלה שרדה בזכות הבלמים: בנט התגאה בבלימת התהליך המדיני, לבני בבלימת החקיקה הימנית, לפיד בבלימת נתניהו ולהפך. אבל עכשיו הבלמים שחוקים והירידות תלולות יותר: לפתחה של הקואליציה הנוכחית מונחות כמה יוזמות שלא יכולות להידחות יותר: בחודשיים הקרובים יש תקציב להעביר, מע"מ אפס בדרך להצבעה סופית, חוק הלאום וחוק 'ישראל היום' מגיעים לנקודות הכרעה.

האם זה יכול בכל זאת לעבוד? התשובה עדיין חיובית. פרישתו של עמיר פרץ, מוזר ככל שזה יישמע, העידה דווקא על איכות דבק הנגרים שמחבר בין ציפי לבני לכורסת השר. ההסלמה הביטחונית המטרידה מייצרת – לפחות בטווח הקצר – סיבה ליציבות ממשלתית. הקואליציה הזו, במשל על הרפואה המודרנית, לא מצליחה להבטיח איכות חיים, אבל תוחלת חיים אולי תצליח לספק.

פלאשבק ל-92'

כבר נאמר השבוע שמצבו של נתניהו 2014 מזכיר את זה של יצחק שמיר 1992: פיגועי דקירה בלב ישראל מדרדרים את תחושת הביטחון ופוגעים בממשלת ליכוד ותיקה, מסוכסכת ולא מאוד פופולרית. יש כמובן כמה הבדלים יסודיים: אחד עובד לרעת נתניהו – הכנסת ה-12 פוזרה כשהליכוד בשיא של 48 מנדטים בסקרים אחרי ועידת מדריד; הכנסת ה-19 עשויה להתפזר כשהליכוד על עשרים מנדטים בלבד. הבדל אחר עובד לטובת נתניהו: יצחק (בוז'י) הרצוג איננו יצחק רבין. הוא הראשון להכיר בזה.

אבל צריך לזכור על מה נפלה בסוף ממשלת שמיר: זה קרה כשארה"ב החליטה לערער את שלטון הימין באמצעות לחץ בלתי מתון בנושא הערבויות. הציבור הישראלי החליט שהממשלה לא שווה לו 10 מיליארד דולר – גובה הערבויות שהקפיא הבית הלבן.

אם ברק אובמה וג'ון קרי יחליטו לשחזר את התרגיל של ג'יימס בייקר וג'ורג' בוש, הם יוכלו להביא את הממשלה הזו לסוף דרכה. כדאי לחזור אחורה: לפני שנה בלבד, האיום המרכזי על שלום הקואליציה היה התהליך המדיני. כישלונו של קרי וסרבנותו של אבו-מאזן סידרו ללבני וללפיד את התירוץ המושלם להישאר בממשלה: כשארה"ב מגלה אוזלת יד והראיס משבח את השהידים על הר הבית, אין לאגף השמאלי בקואליציה עילה לעזוב. אבל מה יקרה אם מתישהו בחורף הקרוב יניח אובמה הצעה משלו לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלשתינים? מה יקרה אם הוא ידרוש משני הצדדים תשובה, ליב איט אור טייק איט?

לפיד ולבני, וזו לא הערכה, לא יוכלו להישאר במקרה כזה בממשלת נתניהו. הימין לא יאפשר לנתניהו להשיב בחיוב, והשמאל לא ייתן לשני אלה להמשיך לתחזק את הקואליציה. הפיתוי של אובמה הפצוע להביא את שלטון נתניהו לקצו ברור. השאלה אם הוא יעז.

הקדנציה האחרונה?

מאז שהנשיא ראובן (רובי) ריבלין הקריא טוקבקים על בימת הכנסת, עושה רושם שכולם אימצו את המנהג: ראש הממשלה למשל קרא השבוע לערבים המפגינים נגד ישראל "ללכת לעזה". מאז שחזר לבית בבלפור ב-2009 לא נשמע מקבץ כזה מפיו של נתניהו כמו זה שנשמע השבוע. חוץ מערביי ישראל הוא נכנס חזיתית בשרי השמאל ("להתקפל ולקפוץ מהצוק זו האפשרות היחידה שלכם", הטיח בפרץ ובלבני בישיבת הממשלה), האשים את העולם בצביעות, ירק מפיו את המילה "לפנות" בבוז אריה-אלדדי והצהיר פעמיים שדין גוש עציון כדין תל-אביב.

ההסלמה הרטורית האחרונה של נתניהו היא שריקת הפתיחה להתמודדות על ראשות הליכוד. מקבץ התבטאויותיו האחרונות מלמד שהוא חושב – או שהסקרים שלו מראים – שההתמודדות מול משה פייגלין ודני דנון לא תהיה משחק ילדים כפי שזה נראה על פניו. ההתגייסות המטרידה של לשכת ראש הממשלה כדי להחריג ללא הצדקה את התעשייה האווירית ממהלכי הפרטה שקידם האוצר בחברות הממשלתיות מלמדת עד כמה הוא זקוק נואשות לקולותיו של חיים כץ.

אבל הסימן המובהק ביותר הוא פשרה שאיכשהו חמקה השבוע מהרדאר של בכירי הליכוד: בלהט הרצון להגיע לפריימריס מוקדמים, הסכימו נתניהו ודנון "שתיקוני החוקה הנוגעים ליושב ראש התנועה יחולו החל בכנסת ה-21". המשפט האחרון הוא חומר נפץ של ממש. על שולחן המרכז מונחת הצעה שלפיה יושב ראש תנועה שמכהן יותר משתי קדנציות רצופות יידרש לרוב של 60 אחוז כדי לשוב ולהיבחר לתפקיד. הסכמה לסעיף הזה, גם אם בדיעבד, פירושה שנתניהו מכיר בכך ששלטונו בליכוד יגיע לקצו בתוך כארבע שנים. הרי במקרה כזה כל בכיר בליכוד ירוץ מול נתניהו, וההתמודדות הרב-ראשית הזו תמנע מראש הממשלה להגיע לרף 60 האחוזים. היא תביא, בלתי נתפס ככל שזה יישמע, לקץ שלטונו.

נתניהו משוכנע בוודאי שהסעיף לא יאושר, ואם יאושר אז שהוא ישונה. זו הרי בסך הכול חוקת הליכוד – לא חוקת ארה"ב. אבל לחיים יש דינמיקה משלהם. חוץ מנתוני התמיכה האישיים, נתניהו שואב את כוחו מההנחה שהוא כאן לתמיד. איך אמרה שרה נתניהו בריאיון לפני שלוש שנים? "נהיה פה גם בקדנציה הבאה, וזו שאחריה, וזו שאחריה". כל מי שהסתובב השבוע במרכז הליכוד ראה את המאמצים של נתניהו ללחוץ יד לפעילים שלא ראה שנים מבעד לטבעת אבטחה עצבנית; כל מי שראה שבעה חברי כנסת של הליכוד לא טורחים להגיע להצבעה על חוק 'ישראל היום' הבין שהליכוד כבר לא בכיס של נתניהו, והוא הראשון להבין זאת. בניסיון לשמור על הליכוד לקדנציה נוספת, נתניהו מוכן לוותר, בפעם הראשונה, על זו שלאחריה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.