בנט הוכיח שוב שהוא היחיד שמצליח להתייצב מול נתניהו

הנה כותרת לפוסט אפשרי בבלוג של נפתלי בנט: מה קרה השבוע לנתניהו? ראש הממשלה, שבראשון עוד נזף את בנט על החלטתו להעלות את חוק ההסדרה, בילה את רביעי כקבלן הקולות של החוק: הוא הפציר בכחלון ושכנע את החרדים והעביד את ביטן עד שהושג רוב למהלך שאיש בקואליציה איננו מאמין בו.

אולי הגיע הזמן שנתניהו יעדכן את אמירתו המפורסמת: כשבנט רוצה משהו, אני משיג אותו.

אפשר להגיד הרבה דברים על מערכת היחסים האובססיבית של השניים, שנכנסה השבוע לשנתה החמישית. אבל אי אפשר לקחת מיו"ר הבית היהודי את העובדה שהוא הגורם היחיד במערכת הפוליטית שמעת לעת מצליח לאתגר את ראש הממשלה. שרי הליכוד עושים קולות של שטיח, החרדים עובדים אצלו מלא מלא, כחלון לא מעז לתקוף אותו בפומבי ועל האופוזיציה עדיף לא להרחיב, מחוסר עניין לציבור. שלא לדבר על ליברמן, שמשמש גם כשר הביטחון של נתניהו וגם כסנגורו.

פעם אחר פעם, בנט הוא היחיד שמצליח להכתיב לנתניהו מהלכים בניגוד לרצונו. החל בהכנסת לפיד לממשלה הקודמת, דרך מסירת תיק המשפטים לאיילת שקד ועד חוק ההסדרה השבוע. הדפוס קבוע: בכל פעם שבנט הולך על מטרה אידיאולוגית שבוחריו אוהבים, הוא מנצח; בכל פעם שזה נתפס כמאבק אישי – הוא מפסיד. לכן בנט התמקד בחוק ההסדרה, ונתניהו דיבר על בלוגים, ירי בנגמ"ש ונוני מוזס. זו הסיבה שבנט שותק בפרשת התאגיד, שלא מעניינת איש מבוחריו וספק אם מעניינת מישהו בכלל. לכן, כשהליכוד ניסה להתניע שלשום עוד סיבוב אישי מול בנט, הבית היהודי הגיב באופן צונן ויעיל: "אנחנו מעריכים עמוקות את פועלו רב השנים של ראש הממשלה".

למרות התדרוכים, הדבר האחרון שנתניהו היה צריך על הראש עכשיו הוא אישור רועש של חוק ההסדרה בכנסת, על כל המחירים הבינלאומיים וללא אף תועלת בשטח. למעשה, המאבק על עמונה כבר איננו על עתיד המאחז אלא בשאלת השליח: מי ייתפס כאחראי לפינוי? נתניהו תימרן בחודשים האחרונים את בנט ושקד לפינה שבה הם נאלצים לבשר לתושבים שאין סיכוי למאבקם, בעוד הליכוד חותם על עצומות בעד חוק ההסדרה. זה כל כך הצליח, עד שזה הצליח יותר מדי: בנט החליט לאמץ את החוק שאיננו מאמין בו. גם כדי להוריד מעליו את נטל האשמה הציבורית, וגם כדי להפעיל לחץ על נתניהו לאמץ פתרונות אסטרטגיים לאלפי הבתים שמצבם המשפטי כשל עמונה. חוק ההסדרה הוא גם סולם וגם חבל.

ולכן, מתישהו בשבועות הקרובים צפוי להתייצב ראש הממשלה מאחורי הדוכן הכחול במשרדו, ולהודיע על החלטה ממשלתית שתסדיר את ההתיישבות בהתאם לתקדימים מהמשפט הבינלאומי. הוא יודיע שההחלטה מקובלת על כל חלקי ממשלתו, ועל היועץ המשפטי לממשלה, מי שהציע את הפתרון. לפיכך, יבשר, מתייתר הצורך בחוק ההסדרה. ולכם, תושבי עמונה, קורבנכם לא היה לשווא: גם תזכו לדיור קבע בשבות רחל וגם תיזכרו כמי שבזכותם הוסדרה הבנייה בכל רחבי יהודה ושומרון. זה יהיה כנראה המהלך היזום המשמעותי ביותר של הימין בעשור האחרון.

אחרי עמונה, יישאר הסיפור הפוליטי: בחודש האחרון קיבל נתניהו שתי תזכורות לכך שכוחו הפוליטי הרב מאוד עדיין איננו בלתי מוגבל. בפרשת התאגיד הוא נעצר – או למצער עוכב – בידי השותף כחלון, ובפרשת עמונה זורז בידי השותף בנט.

את מצב רוחו משפרות לפי שעה החדשות מוושינגטון. מי שפגש את נתניהו לאחרונה מעיד שהוא לא פחות ממאושר מהרכב הממשל המסתמן. הגיית השמות הרפובליקניים שמוזכרים כמועמדים לתפקידים בכירים בממשל דומים לסיור כיתתי בפס הייצור של מפעל הרשי'ז. ג'ון בולטון או רודי ג'וליאני? ניוט גינגריץ' או שרה פיילין? אומרים תמיד על נתניהו שהוא לא ליכודניק אלא רפובליקני, והנה קם בוושינגטון ממשל שהוא לא רפובליקני אלא ליכודניק.

 

קפה בבוקר

בבוקרו של העימות הראשון בין המועמדים הרפובליקניים, באוגוסט 2015, מייגן קלי התעוררה עם מצב רוח מצוין. היא עמדה להנחות את ההצגה הכי טובה בעיר, בערוץ החדשות הפופולרי באמריקה, ועם שחקן החיזוק חסר הסיכוי אך הצבעוני, אחד דונלד טראמפ. בשבועות שלפני טראמפ ניסה לשחד אותה שוב ושוב בהצעות מהצעות שונות: אירוח באחד ממלונותיו, מסעדות יוקרה, מוצרים בהנחות. לפרקים היה נראה שהוא אובססיבי בניסיון לקנות את תמיכתה של אחת המגישות החשובות בארצות הברית. אבל כל ניסיונותיו כשלו.

נהג המונית שהסיע את קלי לאולם שבו נערך העימות התעקש שוב ושוב, כך היא משחזרת, לקנות לה כוס קפה. קלי סירבה בנימוס, אבל הוא הפציר והתעקש עד שהיא נכנעה. רבע שעה אחרי שלגמה מהקפה היא חטפה גל אלים של בחילות והקאות עד כדי חוסר יכולת לעמוד. לעימות עצמו היא הגיעה רק בקושי, כשלאורך כל השידור מוצב מתחת לשולחנה דלי, למקרה של התקף הקאות.

זה רק אחד הסיפורים הדרמטיים שמספרת קלי בספרה החדש, על שני המנצחים הגדולים של בחירות 2016: הנשיא הנבחר והיא עצמה, כל אחד מהם עצמאי ובלתי צפוי בדרכו שלו. היא מפרטת לראשונה – אולי באיחור – על החיזור האגרסיבי שלו אחר תמיכתה, ההתבטאויות הדוחות שהשמיע כלפיה מול פני האומה ומה שאין דרך אחרת לתארו אלא כניסיון הרעלה מצד תומכיו.

טראמפ ראה בפוקס ניוז את המשלט החשוב ביותר שעליו לכבוש בדרכו לנשיאות, וקלי, הכוכבת עצמאית המחשבה והבלתי ניתנת לשליטה מלמעלה הייתה הדובדבן שבקצפת. התיאורים מעוררים מחשבות נוגות על עצמאות עיתונאית בעידן של לחצים פוליטיים וכסף גדול: מקור עלום בפוקס ניוז הדליף לטראמפ מראש את השאלות שהכינה לו, וכשתקף אותה זכתה לכתף קרה עד קפואה ממנהליה, רובם חברים קרובים של הנשיא הנבחר.

הנקמה המתוקה של קלי היא העובדה שהחוזה שלה עומד להסתיים בקרוב, ומי שלא רצה אותה עצמאית מספיק בפוקס לפני הבחירות יצטרך לחזר אחריה עם פנקס צ'קים שלוף. באמריקה, תג המחיר לעצמאות המחשבתית כבר מוערך בעשרים מיליון דולר.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.