דו"ח הכרמל לא יפיל את נתניהו וסער מאותת ימינה

מה בוער

מבקר המדינה, מחלקת פרומואים של איש אחד, לא מפסיק לפזר רמזים על דו"ח קטלני במיוחד במלאת שנה לכרמל. השבוע אמר שהדו"ח חריג בחומרתו. אחר-כך הוסיף שמדובר בביקורת חסרת-תקדים בהיקפה. ממשרדו מתדרכים כבר שבועות על זעזוע פוליטי רבתי: ישי, שטייניץ, אהרונוביץ', נתניהו. איש לא יתחמק מהגיליוטינה.

גם אם הדו"ח יהיה נוקב וארוך, אפשר להעריך שלא יאיים על שלמות הממשלה. להלן הנימוקים: בישראל של אחרי עידן קצב-הירשזון-אולמרט-רמון, המבחן היחיד להתפטרותו של שר הוא הסתבכות בפלילים, לא פחות. אסון הכרמל שייך לאגף הלא-פלילי. מסיבה זו בדיוק נתניהו מודאג הרבה יותר מחקירת ביבי-טורס הפלילית-לכאורה.

שנית, הפורמט. הקשב הציבורי בישראל מוגבל לשורות תחתונות, בטח לא בנוי להכיל שני כרכים של מסקנות. מבקר המדינה לא מוסמך לפטר שרים (למרות שבטוח היה רוצה). הוא יכול להטיל על ישי "אחריות", "אחריות אישית" או אפילו "אחריות אישית חריגה" כפי שפורסם השבוע, אבל רגל מסיימת אין לו. אם הוא לא מאמין, שיתקשר לשופט אליהו וינוגרד ויבקש עותק מהדו"ח שלו על מלחמת לבנון השנייה.

שלישית, הנושא. השריפה בכרמל הייתה אסון כבד, שריתק את תשומת הלב הלאומית לחמישה ימים. אחר-כך, דיברו שבוע על היעדר הכבאיות. אחר-כך סיקרו את הצעקות לעבר נתניהו וישי באזכרה. כיום, זה במקרה הטוב הנושא העשירי בחשיבותו הציבורית. אם הממשלה לא נפלה בגלל השריפה בסוף 2010, בטח שלא תזדעזע ב-2012.

רביעית, הציפיות שבשמיים. מסיבות השמורות עמו, המבקר בוחר ליצור רושם שהאדמה עומדת לרעוד. זו קרקע מושלמת ליועצים אסטרטגיים לטעון שההר (הכרמל במקרה דנן) הוליד עכבר. גורמים במשרד רה"מ מתעקשים כבר שבועות כי הדו"ח, שטיוטתו כבר נמצאת בידיהם לצורך תגובה, הרבה פחות חמור מכפי שתואר. ברור שתהיה ביקורת על שירותי הכיבוי, גם נזיפות לא פשוטות, אבל מכאן ועד לחילופי גברי בממשלה הדרך ארוכה. ערב פרסום דו"ח וינוגרד הצהיר הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון כי 34 חיילים נפלו במבצע הקרקעי חסר התוחלת של שתי היממות האחרונות בגלל "ספין מושחת". מאותו הרגע, התקשורת עסקה רק בשאלה אם זה היה ספין מושחת או לא. וכך, מדו"ח גדוש בביקורת שכמותה לא נכתבה מעולם על ממשלה בישראל, נשאר ברמה התקשורתית רק משפט אחד, מעמוד 574: "אנו קובעים כי ההחלטה לצאת למבצע הקרקעי הייתה במסגרת שיקול הדעת הסביר של מקבליה". האופוזיציה התאבדה אז בקפיצה מהציפיות למציאות, ואולמרט ניצל.

חמישית, האינטרס. לסערה ציבורית יש סיכוי להפוך למשבר פוליטי רק אם לאחד ממרכיבי הקואליציה יש אינטרס לנצל אותה. נתניהו? הוא חלק מהמבוקרים. ש"ס? אלי ישי על הגריל. ליברמן? אופס, אהרונוביץ' גם מככב בדו"ח. ברק? הוא לא היה יעזוב את הממשלה גם לו חיפה הייתה עולה בלהבות.

שישית, המבקר. לינדנשטראוס של השנתיים האחרונות הוא ממש לא המבקר הנושך של עידן אולמרט. מדו"ח המינויים הפוליטיים המהדהד נותרה חוברת מצומקת, מפרשת הבנות של ברק לא הרבה יותר מזה. אולי לינדנשטראוס התרכך, אולי הפוליטיקאים של היום יותר משכנעים. אולי תכניותיו העתידיות של המבקר (ריצה לנשיאות? הארכה של שלוש שנים בכהונתו?) גורמות לו להיות מעט עדין יותר.

 

ולחדשות בהרחבה

ולמרות זה, שוו בנפשכם את מהדורת החדשות של רשת ב', בעוד כחודש: "קול ישראל מירושלים שלום רב", יאמר קול מוכר, "והרי החדשות מפי דן כנר. דו"ח חסר תקדים של מבקר המדינה מותח ביקורת קשה על תפקודו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו בשריפה". כנר, כפי שלמד השבוע נתניהו, בסך הכל מקריא מה שמכתיבים לו.

 

שובר ימינה

נשיא המדינה שמעון פרס דואג להכריז מדי נאום שהויכוח ההיסטורי על חלוקת הארץ הסתיים ברגע שראש הממשלה קיבל את עקרון שתי המדינות. מומלץ לו לעדכן את נאומו, לאור ההצהרה שנשא בשבוע שעבר באריאל שר החינוך, גדעון סער. היא קצת נדחקה בלהט מהומת תג מחיר ומהומת הדרת הנשים שבעקבותיה, אבל משמעותה מרחיקת לכת.

סער קרא "להציב סימני שאלה מעל הנכונות להקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון, בגלל ההתפתחויות באזור, ההתחזקות של האסלאם הרדיקלי בכל האזור, ההתנהלות החד צדדית של הפלסטינים והעמדות שלהם כלפי ישראל. על פי המציאות הגלויה לעיני כל, הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יו"ש תהיה מהלך רב סכנות לישראל, מקפצה להמשך הסכסוך מעמדות משופרות מבחינת הערבים ומסוכנות מבחינתנו. ישראל לא תסכן את עתידה ואת בטחונה עבור תפיסות מופשטות, אשליות שהן משאלות לב שאין להן שום קשר למציאות של הקרקע. הגיע הזמן להתנתק מהתפיסה שהשלום קשור לעקירת יהודים מבתיהם".

קודם כל, זו הצהרה מדינית משמעותית. גדעון סער, האיש שתפיסתו המדינית בקדנציה הנוכחית הייתה שיחת "עקוב אחריי" לזו של נתניהו, הוא בכיר הליכוד הראשון אבל בהחלט לא האחרון שחוזר מהסכמה קודמת לתפיסת שתי המדינות. סער סבור שהאביב הערבי במצרים והתבססות אל קעידה בסיני מטילים ספק בדיעבדי אפילו על גאוות הליכוד ההיסטורית, הסכם השלום עם מצרים. בטח על מורשת הליכוד המפוקפקת של תכנית ההתנתקות. הימין נכשל כל השנים בהצבת פתרון סביר משלו, טוען סער, אבל זה שאין פתרון מושלם לא אומר שחייבים להתאבד. בנאום הוא מציע לחשוב על חלופות נוספות. למשל, מדינה פלסטינית בעזה, אבל יש עוד אפשרויות.

 

זו גם אמירה פוליטית חשובה. בקרב עתידי על ראשות הליכוד, נתפס עד היום סער כסמן שמאלי וליברלי, מי שאימץ את התמיכה בשתי מדינות ותמך במאבק הקהילה הגאה והעובדים הזרים. התבטאותו זו היא עוד הוכחה לשלטון המוחלט של מתפקדי הימין בסדר היום הליכודי. היא תחייב את שרי המפלגה שעוד תומכים במדינה פלסטינית (שזה כולם, חוץ מארדן, אדלשטיין ובגין) לרדת תוך זמן קצר מהעץ, כדי לא לפגר מאחור. בקיצור, עד מהרה יישארו שם רק מרידור ואיתן.

ונתניהו כמובן. כמה דקות לפני שהשמיע את ההצהרה, התקשר סער לעדכן שני אנשים: את יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, ואת יו"ר הקואליציה, זאב אלקין. את ראש הממשלה הוא לא עדכן על הצהרה המנוגדת במובהק לקו הרשמי של ממשלת ישראל מאז נאום בר-אילן. ובכל זאת, מותר להניח שנתניהו לא ישתולל מזעם. מי שמקשיב בתשומת לב לנאומיו בשנה האחרונה, יכול לזהות איך דיבורי שתי-המדינות שלו הולכים ונבלעים בתוך ים של אזהרות קודרות על הסכנה בנסיגות לא אחראיות. כשם שהראיון המפורסם של אולמרט לפני 8 שנים בעד נסיגה חד-צדדית היה מנוגד לעמדתו הרשמית של שרון נגד נסיגות כאלה, אבל בעצם ניבא אותה, גם כאן מותר לנחש שנתניהו היה שמח להשמיע הצהרה דומה. באקלים המדיני הנוכחי הוא עדיין לא יכול. אם לא באביב, אולי בחורף.

 

זה מזכיר את הסיפור על היום שאחרי מרכז הליכוד המפורסם ב-2002. נתניהו הביס אז את שרון, והוביל להחלטה השוללת הקמת מדינה פלסטינית. מזכיר הממשלה דאז, גדעון סער, הגיע בשמונה בבוקר לעבודה, ומצא את אנשי שרון מכונסים בחדר הישיבות, שותקים, מכונסים בעצמם, אבלים על ההפסד לשנוא נפשם. "אל תצטערו כל כך", הוא ניחם אותם. "מקסימום, לא תהיה לפלסטינים מדינה".

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.