האדמו"ר, החלוץ והחמורים

יומיים אחרי פיגוע הבקת"ב ליד יריחו ב-1988, הליכוד הצליח לנצח בפוטו פיניש בבחירות; שלושה שבועות אחרי 'עופרת יצוקה' של 2009 זכה אביגדור ליברמן ב-15 מנדטים, עם "אין נאמנות אין אזרחות". חודשיים אחרי מבצע 'עמוד ענן' ישראל הלכה לקלפי ובחרה כנסת חברתית-כלכלית. בקיצור, בניגוד למוסכמה שסדר יום ביטחוני טוב לימין, לא תמיד יש קשר כל כך חד-משמעי בין הקלט לפלט.

ההסלמה החמורה בצפון משתקת את מערכת הבחירות בעיתוי קריטי, שנראה מדאיג מאוד לימין: המחנה הציוני ממשיך לאסוף אליו מצביעי שמאל-מרכז שרוצים מהפך, ומצליח בינתיים לחמוק ממתקפת הסברה כבדה של הבית היהודי בסעיף הפוסט-ציונות. כבר חודש וחצי שהרצוג מוביל על נתניהו. בצד השני הקמפיין של נתניהו ממשיך לשייט כמו עפיפון מיותם בפאתי סדר היום הציבורי; פארסת השריונים בליכוד הגיע השבוע לשיא כזה, ששמות המיועדים לשריון דלפו עוד לפני שבכלל קיבלו פנייה; הבית היהודי נקרע בעימותי אוחנה (ועל כך בהמשך); ישי מדדה על גבול אחוז החסימה. אלה שרוצים בהפלת נתניהו נראים נלהבים יותר ונחושים יותר ונראה שהפעם גם יבואו באחוזים גבוהים יותר לקלפי. אלה החומרים שמהם נילוש מהפך 1992.

להרצוג עדיין אין ממשלה, וכרגע ספק אם אפילו יקבל רוטציה: בניגוד לממשלת שמיר-פרס, כאן הסירוגין לא תלויים רק בטוב לבם של השניים, אלא גם בערב רב של מפלגות נוספות. נתניהו או הרצוג צריכים לקנות הבטחה על הקרח, ועוד בכפוף להתחייבות צד ג'. אבל המגמה מבחינת נתניהו מדאיגה. סדר היום הביטחוני-מדיני שולט ברמה כבר חודשיים (צרפת, אובמה, איראן, חיזבאללה, דקירות) ובכל זאת הימין לא ממריא. מה יקרה אם פתאום גם סדר היום יחזור לנדל"ן ויוקר המחיה, שבו נתניהו נמצא בעמדת נחיתות מובהקת?

סגירת הרשימות מביאה לסיומה את המחצית הסוערת של מערכת הבחירות, מה שקרוי בכדורגל "עונת ההעברות". מעכשיו הכול יהיה מהונדס יותר, מלאכותי יותר, מאופר יותר. הכול ייארז במסרים מהודקים של יועצים – רובם המכריע, אגב, לא מהמשובחים בשוק. רוב התותחים הכבדים נשארו לעשות כסף בחוץ. ההישג המרכזי של הרצוג הוא ההמראה מ-12 מנדטים לבד ל-26 מנדטים יחד עם לבני. לפני 50 יום היו שבעה מועמדים לראשות הממשלה, עכשיו נותרו שניים (טוב, אולי גם שלושה יחד עם מנהיגת התנועה). ההישג של נתניהו הוא ההתאוששות בסקרים: הוא היה קרוב מאוד לקידומת 1, עכשיו כבר 23–24 מנדטים. לפיד נשאר בחיים וניצב על מספר דו-ספרתי נאה. בנט שורד בינתיים לא רע את הקרב הדו-ראשי שמתפתח ליד חלונו. ליברמן וכחלון הם בינתיים הכישלון הגדול, זה בגלל החקירות וזה בגלל הפרטאץ'. התפנית המשמעותית ביותר בבחירות עד כה היא התכווצותו הדרמטית של גוש המרכז, לפיד-ליברמן-כחלון, מ-32 מנדטים לכעשרים בלבד. הגוש שרצה להרכיב את הממשלה מתפורר: חלק ממנו יהיה במקרה הטוב שותף בינוני בממשלה, במקרה הפחות טוב מחוץ לקואליציה ובמקרה ממש גרוע מחוץ לכנסת.

אלא אם כן מצפון תיפתח שוב הרעה, רגע לפני הקלפיות. הרוח המיוחדת ב'צוק איתן' נבעה, בין השאר, מהתחושה שהמלחמה הזו נכפתה על ישראל, כי היה ברור לכולם עד כמה רצה נתניהו להימנע מהסלמה. התכתשות עם חיזבאללה עכשיו, בין תשדיר בחירות למשנהו, עלולה למצוא ציבור ישראלי מפולג בהרבה; גם הוויכוח על נחיצות החיסול של מורנייה ג'וניור ושות' לפני שבועיים, והרמיזות כדוגמת זו שהשמיע הח"כ לעתיד יואב גלנט על שיקולים פוליטיים לא יתרמו לתחושת לכידות מיוחדת.

שתי מפלגות בפתק אחד

רק התקרית הקטלנית בצפון הצליחה להכניס לפרופורציות את פרשת השריון לאלי אוחנה בבית היהודי. נתוני הרשתות החברתיות מעידים שכזו סערה לא קמה בבחירות הנוכחיות: עשרה ציוצים בדקה, 65 אלף דיונים ברשתות.

האם זו יציאה מפרופורציה? לא בטוח. מה שנראה כגימיק בחירות שיצא משליטה מבטא שבר עמוק ורציני בהרבה בבית היהודי, בכמה מעגלים שכל אחד מהם שווה דיון.

במעגל הראשון, הבדלי אישיות בין בנט לרוב חבריו למגזר: מדובר במפגש בין אחד הציבורים השמרניים בישראל לבין אחד המנהיגים ההיפר-אקטיביים בשוק. המעבר מרבנים ופרופסורים לשחקן כדורגל היה גימיק אחד רחוק מדי, מבחינתם. ותיקי הציונות הדתית מאסו בנער הקטון שנוהג בם, ודוחק אותם למושב האחורי.

במעגל השני, המשמעותי יותר, התנהל בחודשים האחרונים קרב כיפופי ידיים בין היושב ראש למפלגה. הנה הרשומון: הוא רצה לפרוץ למרכז המפה הפוליטית, אבל הם רצו את תקומה בפנים. בנט העביר חוקה כדי להיפרד לשלום מאריאל וסטרוק, אבל בסוף קיבל רגליים קרות ובלחץ הקהל חתם שוב על הסכם לריצה משותפת. כדי לצנן את האפקט, הוא שריין את ינון מגל. המתפקדים נבהלו. הם חששו שהמפלגה עוד תשתה להם חשיש, שהיא תיחטף, והחליטו לאזן: 44 אלף מתפקדים, לא מספר מבוטל, הלכו לקלפיות לפני שבועיים ובחרו רשימה שמרנית, אשכנזית ודתית, שונה מאוד מזו שרצה היו"ר. בנט לא ידע את נפשו: בסקרים שלו, וגם במחקר מעמיק של המכון הישראלי לדמוקרטיה, עלה שרוב (!) תומכי הבית היהודי וחלק נכבד מאלה המגדירים עצמם חלק מהציונות הדתית אינם שומרי מצוות. הוא החליט להגיב בשריון של סמל ליכודניקי חילוני, והסוף ידוע.

אם לסכם, תקומה היא החטא של בנט, אוחנה הוא העונש. חלק מבכירי הבית היהודי התייחס לבנט עד השבוע כחמורו של משיח, רק כדי להתעורר בבהלה ולגלות שדווקא להם יש זנב לבן. הם חשבו להכניס על גבו המגניב 15 מנדטים מפד"לניקים שמרנים, בלי שהתל-אביבים ישימו לב; הוא חשב לרכוב על מגזר שלם אל ראשות הממשלה. יש מצב ששניהם צדקו. לגבי החמורים, כמובן.

אצל רבים, ההלם משריונו של אוחנה היה אותנטי. אצל אחרים, הזדמנות לסגירת חשבון עם בנט על השריונים. קריאות הזעזוע של כמה עסקנים ורבנים מרשימת הבית היהודי הזכירו את ההוא שהתקשר פעם למערכת 'נקודה' ודרש לבטל את המינוי במחאה על מאמר. אדוני טרם חידש את המינוי מאז הביטול הקודם, השיב לו הטלפן.

והנה המעגל השלישי, המשמעותי באמת: בפתק אחד רצות היום שתי מפלגות שונות בתכלית. אחת, רשימה מגזרית, עם דגש על תקציבים לחינוך הממלכתי-דתי, טיפוח יו"ש ושמרנות דתית ושתשמח לקבל שליטה בוועדת הכספים, במשרד השיכון או בחינוך. הרכבה: אריאל, סלומינסקי, סמוטריץ', יוגב, וורצמן. בקיצור, מפד"ל מחוזקת. השנייה, רשימת ימין יהודית בועטת שהולכת על משרד הביטחון או אף ראשות הממשלה. הרכבה: בנט, שקד, מגל, אוחנה, שובל. בקיצור: ליכוד דור 2.0.

לא רק הכיוון הדתי מבעית את חלק מהבוחרים, אלא פחד גבהים. הם רוצים 12 מנדטים, לא 17. זו הסיבה שחלקם איים להצביע נתניהו. מי שעוזב את הבית היהודי לליכוד במחאה על שריונו של כוכב כדורגל אחד, דומה לתושב התנחלות דתית קטנה שזועם על קבלת משפחה חילונית, ועוקר במחאה לאשדוד.

שי פירון, אחד שמבין דבר או שניים בציונות הדתית, אמר פעם בחיבה שהציבור הזה סובל משילוב נדיר של שתי תופעות פסיכולוגיות – תסביך נחיתות ושיגעון גדלות. איתרע מזלו של אלי אוחנה, ודווקא על גבו מתנהל המאבק בין שני התסביכים האלה.

 

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.